לסבתא אווה היה סט של כוסות תה וקנקן.
הסט היה לבן, מחרסינה כמובן ובקצוות היו פרחים קטנטנים, שהיו נראים כמו דובדבנים.
הכי כיף היה הכלי הקטן והמלבני שהיו בו קוביות סוכר! הרגשתי שאין דבר יותר נהדר מזה בעולם.
סבתא הייתה לוקחת מלקחיים קטנטנים ומעניקה לי קוביית סוכר אחת ואומרת לי להניח מתחת ללשון, כי ככה זה יהיה יותר טעים.
התיישבתי על הספה האפורה וחיכיתי שהקוביה תימס.
השיער האפרפר שלה היה תמיד אסוף במן קוקו של רקדנית בלט, והייתה לה סיכת ראש, כמו מסרק שתמיד רציתי. תמיד הייתה לבושה בחצאית מקסי רחבה עם קפלים, חולצה עם צווארון גבוה ועגילי פנינה.
היא הייתה כה שברירית וכחושה, אבל כשהיא החזיקה לי את היד, היא החזיקה אותה חזק ולא עזבה עד שהגענו הביתה.
לפעמיים היא הייתה באה לקחת אותי מהמעון ומחזירה אותי לאמא.
ביום שבת אחד התעוררתי בבוקר בדירה הישנה של אבא ברחוב סמילנסקי.
היו בדירה אפרוחים,חתלתול לבן בשם שלג וציפור. אבא הכין לי סלט ביצים "כמו של סבתא" וישבנו לאכול בשולחן העגול.
אחר כך אבא שם סבון כלים עם קצת מים בתוך כוס, נתן לי קש ועשינו מלא,מלא בועות.
הייתי באמבטיה והחזקתי את התער של סכין הגילוח של אבא ופתאום כל הכיור הלבן התמלא בדם שלי. אחרי הבכי, נשכבתי מכורבלת עם החתלתול. נרגעת.
לבכות זה משחרר, אני מרגישה מן מבוכה קטנה לפני ותוך כדי הדמעות הראשונות, ואז זה זורם לי על הלחי, וקשה להפסיק ויש בזה מן שחרור , שחרור ופחד.
אבא מחזיר אותי לאמא, על הכתפיים שלו.
כששאלתי את אבא איפה סבתא? הוא אמר שהיא נסעה לבקר חברה שלה, שחולה.
כששאלתי שוב, הוא אמר שהחברה הזו גרה בכלל בחוץ לארץ.
בפעם האחרת הוא כבר שלח אותי לשאול את דוד קרול.
עם השנים שהקשבתי בפליאה לסיפורי השואה של המשפחה, לא הבנתי איך הסבתא הקטנה הזו שלי, הצליחה לשרוד את אוושויץ.
זה בכלל לא מסתדר לי עם איך שאני זוכרת אותה.
היא זו שעמדה מול ד"ר מנגלה, ובגרמנית רהוטה הסבירה לו שלא ידאג, והיא כשירה לעבודה קשה, ושינתב אותה לתור החיים?
היא עלתה בעורמה, והסתתרה בין גללי הפרות, על רכבת שתיקח אותה מאוושויץ לשבדיה, לידי כוחות האו"ם וכך תינצל?
זה פשוט לא מסתדר לי.
אז עד היום בעצם, אבא עוד לא סיפר לי שסבתא מתה.