הקטנטן מביט בעצב באיש התחזוקה אשר נכנס לתוך החדר שלנו בצימר בצפון. הוא מהופנט לכל תנועה, מביט במבט נוגה על ערימת הסדינים אשר נערמת על הרצפה. מישהו זר פלש אל תוך הפנטזיה שלו והחזיר אותו בבת אחת אל המציאות. "אבל אני לא רוצה ללכת מכאן…", הוא מביט בי במבט מבקש, "אני רוצה להישאר איתם עוד קצת". קשה לו להכיל את התחושה. דמעות של השלמה זולגות על הפנים הקטנות.
כך מתחיל סופו של בילוי בצפון עם משפחה אהובה שהגיעה לביקור קצר בארץ. היה לנו אותם לשבוע ובחרנו להתענג על כל רגע. דוד, דודה ושלושה בני דודים מופלאים. האחים הקטנים הרחוקים שלי. הדודה היקרה שלי ואני יצרנו סיפור אהבה מן הרגע בו נולדתי. משהו שם פשוט התאים, כמו שני חלקים של פאזל. עם בעלה סגרתי תוכניות לחתונה כשהייתי בת חמש ועד היום אני מזכירה לו את ההבטחה שהופרה..
גם היום, כשהם הורים לשלושה ילדים גדולים ועצמאים שכבר פרחו מהקן, הם קוראים לי "הבכורה שלנו". אני הייתי האהבה הראשונה שלהם, לפני שנולדו להם ילדים משלהם. הם היו המפלט שלי, הבית בו פינקו אותי כבת בכורה ויחידה.
כשנולד הבכור שלהם, התאהבתי בו מהרגע הראשון וגם בשניים שהגיעו אחריו. אני הייתי האחות הגדולה והראשונה שמתיישבת על השטיח כדי לשחק איתם. התנדבתי לבייביסיטר מתי שרק רצו, רצתי איתם, הקשבתי להם, ביליתי איתם, ראיתי אותם גדלים ונהנתי מכל רגע.
ואז הם עזבו.
לפני שתים עשרה שנים הם עלו על מטוס והתחילו חיים חדשים ביבשת רחוקה ומאז אני מתגעגעת כל כך. השנים עברו וכל אחד מהם בנה שם סיפור חיים שלם אשר הקטין לאט לאט את הסיכוי שאי פעם ישובו לגור כאן. שלושתם כבר גבוהים ממני, כל אחד מהם מדהים בעיני. אולי זו האחות הגדולה שבי, המשוחדת, שיכולה לראות בהם רק טוב. הם גדלו כל כך. ואני פספסתי הכול.
בעולם הגלובלי שלנו, עוקרים אנשים את חייהם חדשות לבקרים. כל אחד מסיבותיו. הצעת עבודה מפתה, מצב כלכלי קשה,בשביל החוויה.
הצד העצוב של העניין הוא הפרידה. הריחוק.
ילדים נולדים וגדלים, ימים חולפים, שנים עוברות. רחוק מהעין, רחוק מהלב. כל אחד בפינתו, כל אחד מנהל את חייו. זה טבעי והגיוני.
אבל גם כואב.
כואב לדעת כי הילדים שלי לא ממש יכירו את הילדים שלהם, כואב לדעת כי סביר להניח שנראה זה את זו פחות ופחות. תחילה מבקרים אחת לשנה, אחר כך אחת לשנתיים, שלוש, חמש… ואז מסתפקים בטלפונים.
חמישה ילדים ילדו סבא וסבתא שלי. שלושה מהם חיים בניכר. מגדלים משפחות ומנהלים חיים נפרדים. הדורות הבאים כבר לא יכירו בכלל. זה המחיר.
אני מסרבת לקבל את הדין, לפחות לא איתם. הילדים שלי מתאהבים בהם מחדש בכל פעם שהם מגיעים. איך אפשר שלא…
"מתי תבואו לבקר אותי?", שואל הקטנטנן, "בשבוע הבא?"
לא, הם משיבים לו. הם יבואו לבקר שוב. הם לא יודעים מתי.
עד שיגיעו, הקטנה כבר תלך ותדבר, הנסיכה כנראה כבר לא תהיה בעניין של הלו קיטי, הבכור כבר יהיה לחלוטין בענייניו והקטנטן כבר לא ימציא כלי נגינה ממקלות.
הוא מבקש לשוחח איתם בטלפון. רציתי רק לשיר לכם שיר, הוא אומר להם.
הוא מסיים את השיחה, מביט בי במבט מלא השלמה, נאנח אנחה קטנה ומוסיף – "אני אוהב אותם".
"גם אני", אני משיבה לו.
ושנינו מנסים לחייך.