אתם. כן, כן, אתם. אתם שהלכתם וחקרתם ובדקתם ובחנתם והכנתם טבלאות אקסל על הדור שלנו, והסקתם וכתבתם ופירסמתם שאנחנו דור ה"אני אני אני". דור נרקיסיסטי, מפונק ועצלן. דור שחושב שמגיע לו.
אתם, שבו רגע על הספה היפה שקניתם לא מזמן לסלון החדש והמשופץ שבדיוק רציתם לארח בו את החברים שלכם בשישי הקרוב, אבל עדיין לא הספקתם לקנות יין אדום חצי יבש. שבו והקשיבו למה שיש לנו לומר:
אתם שגידלתם אותנו. אתם שההורים שלכם אולי גרמו לכם להרגיש מקופחים, לא מספיק אהובים, שלא מספיק חיבקו אתכם ובטח ובטח שלא דיברו איתכם על דברים אישיים וחלילה רגשות. אתם, שבסך הכול רציתם לשנות את זה, שנשבעתם שהילד שלכם לא יגדל ככה.
אתם, שאוהבים להגיד על הדור שלנו שהוא כל כך אגואיסטי, ילדים קטנים שעדיין מכבסים להם, ועושים להם, ומאכילים אותם. דור שעסוק באייפון של הזמן, בהודעות וצילומים עצמיים. דור שמתעד, ומשתף אנשים זרים בחייו, דור שצמא לתשומת לב. מה, אתם חושבים שאנחנו לא זוכרים? שבתוך כל הנרקיסיסטיות הזו שאנו טובעים בה, שכחנו מאיפה הכל התחיל?
פעם הכל באמת היה פשוט יותר
אתם, שאולי לא זכיתם לקבל הרבה אהבה מהוריכם, אבל אולי כן זכיתם לקבל איזו דירה או שתיים לפני החתונה. שיצאתם לשוק העבודה ללא הרבה כישורים, תארים עם שמות מפוצצים ו"ניסיון", ועם זאת התקבלתם, התקדמתם, הרווחתם שכר מכובד, הצלחתם לחסוך – וכל זה לפני גיל 30. החלטתם להביא ילדים לעולם (החלטה אגואיסטית דרך אגב, ככה שאולי זה לא רק הדור שלנו), והחלטתם לגדל אותם באופן מסוים.
אתם, שלא הכנתם אותנו לעולם הגדול כפי שהוא באמת. שהקראתם לנו אגדות ילדים על פיות, נסיכות קסומות ונסיך שמגיע, מציל ומתאהב. שהיה לכם זמן, סליחה – היה לכן זמן להיות עם ילדיכם אחר הצהריים, להכין לו ארוחה חמה, להשכיב אותו לישון. שלא הסכמתם שנצא לעבוד בגיל צעיר כדי שנשקיע בחוג פסנתר או בצופים. שלא לימדתם אותנו מעולם איך חותמים על צ'ק ומה זו פנסיה.
אתם, שנמצאים כיום במשרות מפתח. שלא מקבלים אותנו לאוניברסיטה ללא פסיכומטרי, שבשבילו עושים קורס פסיכומטרי באלפי שקלים רק כדי להתקבל למה שצריך להיות הזכות הבסיסית של כולנו. שלא מקבלים אותנו לעבודות אחרי התואר – גם עם ממוצע גבוה ומכובד – כי אין לנו מספיק "ניסיון". ולא – לא הצלחנו במקביל לעבודה במלצרות ולמבחנים לשלב גם התמחות בצד, ככה בחינם, והתנדבות עם בעלי חיים כדי שזה יראה יותר טוב.
אנחנו, המפונקים שלא רוצים להתנייד ב-3 אוטובוסים לכל כיוון
אתם, שגם אחרי שכבר התקבלנו לעבודה, חדורי מוטיבציה ורצון טוב, מסדרים לנו חוזה מ-ז-ה מתוק, עם שכר מינימום ללא אופציה להעלאה, או "שכר גלובלי" שפוטר אתכם מאחריות במקרה של שעות נוספות. שלא נותנים לנו לצאת להפסקת צהריים כמו שצריך, שמרימים גבה בכל פעם שאנחנו חלילה קמים לשירותים או להכין קפה.
אתם, שחושבים ש"עדיף לגור מחוץ לתל אביב" כדי לחסוך בכסף, אבל שוכחים שרוב מקומות העבודה ממוקמים שם, ומחיר הדלק לא הופך את זה ליותר משתלם, והתחבורה הציבורית עליה אתם אחראיים לא בהכרח מאפשרת לנו להתנייד מנקודה אחת לשנייה, אלא אם כן בא לנו ככה לבלות שעתיים שלוש פעמיים ביום בין רכבת ושני אוטובוסים. ויש לא מעט שעושים את זה. איזה מפונקים, יאללה.
כשהיינו קטנים הבטחתם לנו שנוכל להגיע הכי למעלה שאפשר, אם רק נתאמץ
אתם, שמשכירים לנו את הדירות ומעלים לנו את המחירים בכל שנה מחדש למרות שהשכר שלנו נותר ללא שינוי (שכר שאתם קובעים דרך אגב). שרק מחפשים איך לדפוק את הדייר שלכם, ולא לעזור, לתקן או לסייע אפילו שחתמתם על חוזה. אתם, שלוקחים 50,000 שטר ערבות מסטודנטים וזוגות צעירים – שאפילו קנייה אחת של מוצרי בסיס בסופר, מוציאה אותנו עם חור בכיס – וחושבים שזה לגיטימי.
אתם, שקוראים לנו נרקיסיסטים ומפונקים, אפילו שכל הילדות שלנו שמענו כמה אנחנו מקסימים, מיוחדים, שמגיע לנו, וקניתם עוד מתנה ועוד הפתעה. אז הנה, הפתעה – אנחנו רוצים עוד. מגיע לנו יותר.
אנחנו אנוכיים? מי ניסה לעשות שינוי אמיתי בקיץ 2011?
אתם, שישבתם על אותה כורסה חדשה ויפה בזמן שדור האני, אני, אני הזה יצא לרחובות בשיא הקיץ והפגין וזעם וניסה לשנות, האמין במשהו, האמין בכם.
ואולי אנחנו באמת הדור הדפוק, שעוד איכשהו מאמין ביכולות שלו עצמו, מנסה ליצור, להתפתח, לחדש. לא מפחד לקחת סיכונים, כי אין הרבה ברירות במילא. וכנראה שהכל יתפוצץ בפרצוף שלנו, הנה, אולי הגיע הזמן להודות שטעינו.
אנחנו, דור האני, אני, אני, טעה ובגדול. טעינו כשהאמנו לכם כשהבטחתם שיהיה פה טוב, טעינו כשהקשבנו למנטרה האמריקאית-המאומצת של "אם תעבוד ותשקיע אז תגיע למקומות טובים". אנחנו לא בספר של ד"ר סוס פה. אנחנו עמוק בתוך עולם קפקאי אבסורד.
אנחנו ביחד וכל אחד לחוד, נמצאים במבוך של הישרדות עצמית שאף אחד לא מבין איך הוא נכנס אליו מלכתחילה – כי הרי כל מה שעשינו היה ללכת במתווה שקבעתם לנו; ללמוד טוב, להאמין בעצמנו, לנסות לעבוד ולהרוויח – כי אנחנו שווים משהו, כי יש לנו משמעות.
ואין, למעשה.
אני (כן, א-נ-י-) נתקעת כל הזמן בדרכים ללא מוצא, בפינות המבוך המסורבל הזה שאין לצאת ממנו, אין מסלול אחד בטוח. אין עבודה שאוכל לעבוד בה עכשיו למשך 25 שנה ולקבל בסופה שעון מזהב. אין דירה שאוכל להרשות לעצמי לקנות בשנים הקרובות ללא התחייבויות מסורבלות למשכנתא מטורפת. אין ילד שאוכל להביא לעולם הזה מבלי שאוכל להבטיח לעצמי שאוכל לספק לו ביטוח בריאות, בתי ספר, חוגים, ומיטה חמה לישון בה.
ואתם, אתם הדור עם הכוח האמיתי, ואתם רק יושבים על הספה היפה שלכם ומתלוננים עלינו.
אולי במקום לעשות עלינו מחקרים וכתבות בעיתון ולהצביע עלינו ככתם מפונק ונרקיסיסטי בהיסטוריית האנושות, אולי במקום כל זה כדי שתקומו אתם מהספה שלכם ותשנו קצת את חוקי המשחק. הדור שלי נורא היה רוצה לצאת מהמבוך הזה כבר. ביחד.