הקטנטן שמתכרבל עלי פתאום ומתחפר אל תוך החיבוק שלי, כשהוא עדיין חצי ישן, מנתק אותי בבת אחת מהחלום ומזכיר לי שאולי כדאי להתייחס לשעון שכבר צלצל פעמיים. עוד עשרות נשיקות וחיבוקים יעברו ביננו עד שנקום מהמיטה וניגש להעיר את כל השבט. באמצע, יצוץ לו ראש צהבהב של פיצפונת שהגיעה למיטה שלנו כבר מזמן. היא תפקח את העיניים לאט, תחילה תביט בי ואז באחיה הגדול. תוך שלוש שניות היא כבר מחייכת ומוכנה לפעילות והוא איתה. את הנסיכה קשה יותר להעיר, בדיוק כמו אבא שלה והבכור כבר מתעורר מוקדם ופונה בשקט לענייניו.
עוד בוקר.
החצי מדליק את הטלויזיה בחדר השינה כדי לשמוע חדשות ואנחנו מתנהלים מסביב.
בגדים לקטנטן ולנסיכה שעדיין מנמנמת, לחזור להעיר אותה. הקטנטן לא רוצה להתלבש. לא מתחשק לא ללכת לגן היום. מישהו הכעיס אותו. הגדול לא מוצא גרביים. שוב להעיר את החצי שחזר לנמנם. בינתיים הפיצית רודפת אחרי בזחילה כשהיא קוראת "אמממאאאא!!!!" בקולי קולות. כבר שבע ועשרים! אני קוראת לכולם. לקום! להתארגן! ללכת לאכול! להזכיר לבכור לקחת את הטלפון איתו ולא לשכוח שהיום יש לו שיעור התעמלות אז בלי סנדלים, להזכיר לקטן להכניס את הכריך והמים לתיק, הנסיכה ניגשת אלי לחיבוק של בוקר. ממש כמו המכונית החשמלית, גם היא זקוקה לטעינה מדי פעם..
ואז אני חולפת ליד הטלוייזיה ולרגע קופאת. "מתה התינוקת שבלעה טיפות ניקוטין", הם מדווחים. קטנטנה כזו. רק בת שנתיים. היא הגיעה אל בקבוקון הניקוטין השייך לאביה, שתתה ממנו והתמוטטה. הפרמדיקים מיהרו אל בית הכנסת הקטן, מצאו את הגוזל הזה במצב קשה, ביצעו בה פעולות החייאה ופינו אותה לבית החולים. הגוף הקטן לא עמד בכמות הרעל הזה והתמוטט. השבית מערכות. כבה.
מסביבי הבוקר ממשיך בשטף. הילדים מתלבשים, מתווכחים, מתפייסים, מסיימים את ארוחת הבוקר ומתארגנים. אני חושבת על משפחה אחת שהתרסקה לנצח. אני חושבת על אבא אחד שלעולם יהיה חלול. לעולם לא יוכל לחייך שוב חיוך מלא ושלם, לעולם לא יוכל לצחוק עוד מכל הלב. הלב ימשיך מכוח האנרציה. החיים חזקים מהכול ורוב בני האדם נולדו לשרוד הלאה.
"מה שקרה הוא גזירה משמיים", צוטט גיסו של האב באחד מאתרי האינטרנט. אולי כך קל יותר להתמודד. אולי כך קל יותר להמשיך הלאה. הלב נקרע.
כמה קל לעגל פינות. כולנו חוטאים בזה. לרוב זה מסתיים בשלום.
כמה קל להתחיל בנסיעה כשהם עדיין לא חגורים, להסיע אותם מבלי להושיב על כיסא בטיחות, לשבת איתם ברכב על הברכיים, לתת להם לחצות כביש כשהם עוד קטנים ורכים כל כך, להושיב אותם במושב הקדמי לידנו כשהם חגורים בחגורת בטיחות בלבד גם אם הם עדיין קטנים מדי. כמה קל לשכוח להניח על המדף העליון את חומרי הניקוי, כמה קל לתת להם לקחת את הכדור ביד ולכדרר כל הדרך ליד הכביש. כי הם רוצים לבד, הם רוצים עצמאות, הם רוצים להרגיש גדולים, לגעת, לחוש, לטעום, לרוץ ובתנופה גדולה לקפוץ אל על. הכי גבוה.
אבל אין להם עדיין את שיקול הדעת כדי להבין.
כמה חרדות כרוכות בגידול שלהם ולהם אין מושג. כמה שבירים החיים שלנו.
כמה יקרה השיגרה המבורכת הזו של הבוקר. של החיים.
אני עוצמת עיניים לרגע, שולחת תפילה למשפחה השבורה הזו, לאמא הזו המרוסקת לרסיסים. אני מחבקת אותה מרחוק. בלי מילים.
שלא תדעו עוד צער.