"אולי כל שיש בכוחנו לעשות הוא לגמור עם חרטה טובה" ארתור מילר
כשהייתי בת חמש עשרה רקדתי.
אהבתי ללבוש טייטסים מבריקים, מעל הטייטס לשים בגד גוף, חותלות, לעשות קוקו גבוה ולרדת לתוך הסטודיו המוכר ולהריח את הריח הזה.
ריח של חירות, של הטחב, של זיעה מתוקה.
היה שם עסיס של סודות, של מתבגרות, ריכולים על מי הורידה שיער ואיפה, מי כבר התנשקה או עשתה מעבר וכמובן מי רוקדת מדהים ומי לא מודעת לעצמה.
כל כך הרבה שנים רקדתי שם, שזה כבר היה לי רגיל, חלק מהשגרה שלי, רכשתי שם חברות, אהבתי את המורה, את ההופעות, ההתרגשות האיפור הנוזל, ואת טקס סוף השנה, שכל שנה היה נראה אותו הדבר, עם פרחים למורה, משקאות דיאטטיים וציפייה לקטע הבא שנלמד.
בסוף אותה השנה שהייתי בת חמש עשרה, היה לנו מופע מיוחד בפני חיילים, בבית החייל בצפון הארץ,
לקראת המופע איחדנו כוחות עם סטודיו בצד השני של העיר, שהמורה שלנו לימדה גם שם, ועשינו כמה חודשים חזרות ביחד. אחת הנערות בקבוצה השנייה הייתה ילדה אחרת, מיוחדת ושונה.
לאט, לאט התקרבנו אליהן, התחברנו וזה גיוון לנו את שיגרת הסטודיו.
ביום של ההופעה, כל הבנות באוטובוס בדרך לצפון, מתרגשות ואותה נערה מיוחדת הגיעה עם אמה.
ירדנו מהאוטובוס, עומדת בחנייה וממתינות להוציא את כל התיקים. שמענו את מנהלת הסטודיו אומרת לאותה הנערה שהיא לא מוכנה להעלות אותה לבמה, המנהלת מרגישה שהיא מסכנת את שם שלה, לעלות נערה כזו לבמה ואין ברירה.
את התחושה שהרגשתי באותו הרגע אני זוכרת עד היום, מן חמיצות מהולה בכעס גדול ופשוט התחלתי להשתולל שם באמוק.
צעקתי על מנהלת הסטודיו, בכיתי, והרגשתי שאני זועמת.
נכנסנו לאחורי הקלעים של הבמה, ואני אמרתי למורה שלנו שאם היא לא תעלה את הנערה לבמה אני לא עולה ואארגן שעוד בנות לא יעלו. היו שם צעקות, לחץ, כעס ואני הרגשתי מרומה.
בסופו של דבר הנערה עלתה איתנו לבמה. ההופעה עברה כמתוכנן והרוחות שחכו.
את הדרך חזרה מהצפון למרכז אני לא זוכרת,
מתי ואיך החלטתי שאני יותר לא חוזרת לסטודיו אני זוכרת במעורפל.
אני רק זוכרת את ההרגשה של חוסר הצדק שנעשה כאן, את חוסר היכולת להסביר למנהלת הסטודיו שלא עושים דבר כזה, פשוט לא עושים, את חוסר האנושיות ואת העמידה של שאר הבנות מן הצד, לא מתערבות ומניחות לעוולה לעבור על ידן.
עבר מעל לעשור מאז המקרה, ובינתיים נתקלתי בעוד עוולות. על חלק הבלגתי, עם חלק התעמתי ועכשיו שאני שוב עומדת בפני הרגשה דומה לאותה הרגשה שהרגשתי במגרש החניה בצפון, עם איפור במה על הפנים, עם טייטס וקוק מתוח,
אני חושבת מה לעשות?
להניח לדברים כפי שהם, כי מי אני שאשנה סדרי עולם?
או, לפעול מתוך האינסטינקט הראשוני שלי, התחושה התמימה הזו של "משהו כאן לא בסדר" ואני חייבת, באמת חייבת להביע את דעתי גם אם ה יפגע בי אישית?
לפני יומיים חשבתי לראשונה על ההשלכות של המקרה לגבי,
פשוט הפסקתי להגיע לסטודיו, לרקוד, לעשות חזרות, להיות בקשר עם הבנות הללו, ובנשימה אחת הכל קרה, מתוך להט הרגע.
אז מה אני צריכה ללמוד מזה?
לפעול כדי לתקן את העוולה, אבל בחשיבה ארוכת טווח
או לפעול, מתוך האינסטינקט הזה, ומה שיהיה יהיה
אולי בכלל יש עוד דרכים שאני עדיין לא רואה.
תמיד יש עוד אופציות, אני רק צריכה לזכור את זה.