לפני 3 חודשים התחלתי לעשות. עברתי הזרעה. ואחרי חודש עוד הזרעה. ואז אחרי עוד חודש – עוד אחת. הכל עם הרבה הרבה המתנה בין לבין. וכשהכל פחות או יותר נראה אותו דבר, אז מה בעצם כבר יש לכתוב על אותו דבר פעם אחר פעם. בגלל זה לא כתבתי.
האמת שאפילו ניסיתי כמה שפחות לחשוב על זה, מה שאולי גם תרם ל'בלוק' הכתיבה שנחת עליי, כי בסופו של דבר להתעסק רק בלחכות לתוצאות שוב ושוב, ושוב.. ועוד לכתוב על זה, זה משהו שאשכרה יכול לחרפן אותך.
אז לא רק שניסיתי לא לחשוב על זה, אלא הכנסתי את עצמי למיליון סדנאות והתעסקויות, עד שאסף כבר תפס אותי באיזשהו שלב ואמר לי שלדעתו אני לוקחת על עצמי קצת יותר מדי. האמת, צודק. כי מרוב הרצון לא להתחרפן מההמתנה ומכל התהליך הזה, הצלחתי לחרפן את עצמי בדברים אחרים.
זה התחיל בקטנה. עם סדנה למניעת עישון במכבי. אני הרי רוצה להפסיק, וזה בחינם, אז למה לא.
אפילו הצלחתי לסחוב את אלונה, למרות שאחרי פעמיים היא החליטה לנטוש אותי לעייפה. ואני לא באמת יכולה להאשים אותה. באתי כולי אופטימית. חבורה של 15 איש שכולם רוצים להפסיק, ורופא ומנחה שיושבים ועוברים איתך את התהליך. אמור להיות מאד מחזק, לא?
אבל במפגש הרביעי, כשכמעט כבר כולם התחילו לקחת את הצ'אמפיקס (כדור שגורם לך ממש להידחות מסיגריה, אחרי 10 ימים בערך), התחלתי להיכנס לחרדה, תוך שמבינה שאיאלץ לעשות את התהליך הזה לבד, בלי שום כדור (לאור הרצון להיכנס להריון) , ומקסימום מסטיק או מדבקת ניקוטין. ובאותו רגע 15 האנשים שנמצאים איתי בחדר, שמתעסקים בעיקר בתופעות הלוואי של הכדור ומתי זה יעבור, וכמה סיגריות התחיל לדחות אותם, בשלב הזה הם כבר נראים לי ממש רחוקים.
אני דווקא לא נדחית מסיגריות בשלב הזה. להיפך. אפילו נהנית מאותה סיגריה עם ההפוך הראשון של הבוקר, או ומהסיגריה האחרונה של הערב, עם האוויר הקריר שמצליח להגיע למרפסת. טוב, ומעוד כמה בין לבין. אז איך אני מפסיקה לעשן בדיוק??
במפגש החמישי (המועד שבו כולם מפסיקים לעשן), כבר הגעתי עם טיפה יותר ביטחון בעצמי, כי הנה, הצלחתי כבר לא לעשן יום וחצי (עם מדבקת ניקוטין צמודה אליי טוב טוב). אז נכון שהייתי עצובה לאורך כל היום, ולא הפסקתי לנשנש, אבל הצלחתי, ובלי יותר מדי עצבים, לעבור את היום וחצי הראשונים. וכאחת שעמדה במשימת הפסקת העישון, קיבלתי בגאווה את הצמיד הירוק של המפסיקים לעשן.
עוד יום וחצי בדיוק אחרי, כבר ישבתי בעשר בלילה, במרפסת, שזה המקום האהוב עליי ביותר בבית, יונקת להנאתי את העשן של שתי סיגריות בזו אחר זו, ומתעלמת בבושה וכלימה מהסמסים שרצו בקבוצת הגמילה שקמה בוואטסאפ. כן, הלחץ בעבודה, הרגשי מההורמונים שהתחלתי לקחת לקראת ההזרעה הבאה, ועוד כמה לחצים לא צפויים, שברו אותי כולה אחרי שלושה ימי הפסקה.
האמת (ובלי להסיר אחריות מהכניעה המבזה שלי לניקוטין אחרי שלושה ימים), עברתי באמת שבוע מהגיהנום. מה שהתחיל כאמור 'רק' עם קבוצת גמילה, הפך בתוך שבועיים לשבוע מלא מפגשים שונים בערב, כמו נטורופתיה, כדי לדעת מה לאכול, ושומרי משקל, כדי לדעת כמה לאכול, והתעמלות, ובדיקות.
כן, צללתי למיליון דברים והכל בבת אחת. ויכול להיות שעוד הייתי מסוגלת להשתלט על הכל מבלי להתפרק, אבל אז הגיעו הזרקות ההורמונים להזרעה הרביעית שלי, וזה כבר הצליח לייצר אצלי בלגאן נוראי ברגשי ולהוציא אותי משיווי המשקל.
תקשיבו, הזריקות האלו זה לא כזה פשוט כמו שחשבתי. ועזבו את ההורמונים. אני הייתי בטוחה שאקבל מזרקים כמו עט קופץ כזה, וזהו.
אבל לא. הזריקה עצמה, היתה החלק הכי פשוט (ולא נורא כואב). החלק המסובך באמת היה ההכנה של הזריקה עצמה. למשך 10 ימים הפכתי כימאית של ממש.
וכדי שתבינו על מה מדובר:
יש שתי אמפולות. את אמורה לשבור אותן בחלק העליון, בכיוון מסוים. אחר כך צריך לקחת מזרק, ולחבר לו מחט עצומה. ואז לקחת את הנוזל מאמפולה א', ולשים באמפולה ב' עם החומר האבקתי, לשאוב את הנוזל שנוצר, להחליף את המחט למחט קטנה, ואז להזריק במיקום מסוים בבטן.
וכמובן שהכל תוך שאת נזהרת לא לגעת במחטים כדי לא לזהם, וכמובן שצריך גם לזכור לשים אלכוהול לחיטוי לפני הזריקה. אז מה הפלא שהידיים שלי לא הפסיקו לרעוד.
עכשיו תנסי לעשות את זה בין השעות ארבע לשש בכל יום, כשאת מאלתרת בכל פעם פינה פרטית בבית הקפה, בשירותים או במשרד, תוך שמקווה שאף אחד לא יחליט לבוא דווקא עכשיו להגיד שלום.
ומילא האלתורים והכימיה. עם זה איכשהו הסתדרתי. ומילא הזריקות. גם עם זה במפתיע הצלחתי להתמודד. כמעט ולא כאב. אבל עם ה'פנסים' האדומים כחולים שכואבים במשך 24 שעות אחרי, ואי הנוחות בבטן התחתונה, שהופך לכאב עם כל מגע ישיר, ומגביל אותך למדי. עם זה כבר התחיל להיות לי יותר קשה. עכשיו, לכל זה תוסיפו את הרגשי, והעייפות מההורמונים עצמם.
באמת שזה גמר אותי.
וכאילו כדי לתת לי "לפנק" את עצמי בשבוע הזה, הצלחתי מכל הלחץ והרגשי לריב עם שני אנשים מאד קרובים אליי. וזו היתה הנקודה שבה הכל התפוצץ אצלי, והלכתי לקיוסק לקנות את הסיגריות הראשונות. ראשונות, כי אחרי השתיים של הערב, הקרייבינג לניקוטין השתלט עלי, ואם הצלחתי בתקופה לפני הגמילה כביכול להוריד ל 5-8 סיגריות ביום, אז ביומיים הראשונים אחרי שחזרתי הצלחתי לחסל קופסה ביום.
אז היום, אחרי שדילגתי על מפגש הגמילה השישי מרוב הבושה וחוסר הרצון להתעמת עם כולם, ושבוע אחרי שנתתי לעצמי להירגע, וההזרקות שנגמרו, ואני ממש לפני ההזרעה עצמה, אני הולכת לשים עכשיו עוד מדבקת ניקוטין, ולנסות שוב להיגמל. זה לא יהיה קל, אבל תירוצים למה לא עכשיו, כבר אין.
תאחלו לי בהצלחה. * 2.