היי קוראים לי מרגלית. אני גרה בצפון הארז ועובדת בבית חולים…
אני נשואה טרייה (חצי שנה) אני כותבת בלוג טרייה (פעם ראשונה) ובכל פעם אשתדל לכתוב לכם על משו אחר על משו שנכתב כבר למגרה או לפייסבוק….
פייסבוק…… האמת יש לי אחד אבל אני כבר לא מתעסקת בו כמו כשהתחיל הפייסבוק. למען האמת אהבתי אותו כשעוד היה בחיתוליו ובאנגלית ולא על ילד בן 5 יכל להכנס לעולם המבוגרים… אבל זה רק אני …
אני גדלתי בשנות ה 80-90… ולדעתי איבדנו משהו בעידן הטכנולוגיה והקדמה, אין ספק שפעמים זה מקל ומציל חיים, כן (מה שבטוח זה משתיק את הנשים בנהיגה: "ימינה, שמאלה"….. את ל GPS אחרת הייתי יכול להשתיק אותך ….) היום יש וויז,
אבל איבדנו את התמימות את הטוהר, את השפה את התיקשורת אחד עם השני ולדעתי זה לא משתפר ספק אם הילדים של היום יודעים מה זה פרח הפינוקיו (ככה קראו לזה אצלנו לפרח מסויים שעד היום אין לי מושג לשמו האמיתי ויכלנו לכתוב איתו אחרי שהיינו מורידים את עלי הכותרת) או פרח הפיתה שנראה יותר כמו דלעת קטנה….
אני לא מורה ולא אמא ואין לי מושג מה הטעם בטבלט אם יש לי פלאפון ומחשב נייד… אני רוצה להאמין שיש ילדים שעדיין לא חצופים או כאלה שיורקים על המורה (במקרה הטוב) בתקופתי אמא שלי שתהיה בריאה הייתה "מורידה" לי את הראש אם הייתי חושבת להתחצף או להיות גסת רוח למבוגר ממני ולא משנה אם הוא התגרה בי .אני מאמינה בעולם טוב יותר ובילדים שעדיין יכולים להיות תמימים ….
אבל מצד שני אולי אני עצמי עדיין ילדה תמימה שמאמינה שהאח הגדול שלה קוסם שיכול להחליף את צבע השמלה ובעולם שעדיין יש בו טוב. טוהר ותמימות…