הנה חלפה שנה. הפצפונת הקטנה שלי רחוקה רק ימים ספורים מחגיגת יום ההולדת הראשונה בחייה ואמא שלה, תחגוג בעוד מספר ימים בפעם האחרונה בחייה יום הולדת שנה לאפרוח שנולד לא מזמן. הכול תלוי בנקודת המבט..
לפני שנה הגיחה הקטנטונת הזו לאוויר העולם ומיד נעטפה בהררי אהבה מכול הכיוונים. כמה מזל צריך אדם כדי להיוולד למקום הנכון. אני חושבת כמה טריוויאלית עבורנו האהבה העצומה הזו שאנו מרעיפים על האפרוחית הצהבהבה שלנו, הזקוקה לה כל כך. אני מביטה בה גדלה ביננו, בוחנת אותנו בכל רגע, לומדת איך האחים שלה חיים שיגרה, איך הם שמחים, כיצד הם מתמודדים עם קשיים. היא לומדת איך נשמע הקול של אבא ואמא כשהם כועסים ומביטה בי במבט מבין כשאני אומרת לה – "לא!".היא ממהרת להיכנס ביננו כשאנחנו מתחבקים וזוחלת אלי מהר מהר כשאחד מאחיה תופס את מקומה בזרועותיי. לאימא יש מקום לכולם, אני מסבירה להם. הגדולים כבר יודעים.
לאט לאט, החל הפלא הזה לזחול בין חדרי הבית ולגלות את המשפחה שעוטפת אותה. היא כבר יודעת למהר אחרי הבכור ולחפש אותו בחדרו כשהוא לא נמצא. היא יודעת איך לגרום לנסיכה להצחיק אותה ואיך להתחיל משחק עם הקטנטן. היא לומדת אותנו אחד אחד, מכירה אותנו, יוצרת מערכת יחסים אינטימית עם כל אחד בנפרד ועם כולם יחד. היא כבר יודעת כיצד לפנות לכל אחד מאחיה ואיך להתכרבל אצל הבכור במיטה לפני שהוא הולך לישון. היא יודעת שכששולפים לנסיכה את העיפרון מהיד בזמן שהיא מכינה שיעורי בית, זה תמיד גורם לה להפסיק ולהתעסק רק איתה. היא יודעת גם שעל הבכור והנסיכה אפשר לסמוך יותר, כי הם כבר גדולים.
בחושיה החדים, למדה הקטנה שלנו כי זרועותיו של הבכור הן מקום בטוח עבורה והיא עוברת אליו ברצון. היא יודעת שממתין לה שם חיבוק ושהוא תמיד יחייך אליה ויגרום לה להרגיש הכי מיוחדת בעולם. הוא התאהב בה עוד כשהייתה בתוך הבטן. היא יודעת שהקטנטן הוא מקור בלתי נדלה למוסיקה, משחקים וכיף והנסיכה יודעת לרקוד את הריקודים הכי מסובכים וגם לשיר. אז היא מתבוננת בהם, שרה ורוקדת איתם, מתרוצצת ממקום למקום וגם מצליחה לשחק כדורגל בזחילה. צריך להאמין כדי לראות.
מדהים לראות כיצד השתלבה הקטנטונת הזו בחיים שלנו ומעבר לכך ? כיצד מבחינתה יצרנו לה קן חם ואיך החלק הזה בפאזל ידע שהוא חסר בתמונה השלמה עוד לפני שאנחנו ידענו.
זה אנחנו שחושבים שהיא כמו סילון של אהבה ישר אל תוך הלב? אני רואה, קטנה שלי, איך את מאירה את פניהם של אנשים זרים נטולי הבעה אשר חולפים על פניך ברחוב. אני רואה כיצד מבט אחד שלך מעורר את הלב שלהם להרגיש והם לא מסוגלים לעמוד אדישים מול הקסם שלך. בת הדודה המתוקה שלך לא מצליחה לעזוב אותך, סבא מתבונן בך בהערצה, הדודות שלך מעבירות אותך מיד ליד ועוד לא הזכרתי את הקופאית בסופר שביקשה לצלם אותך ואת כל אלו שפנו אלי וברצינות תהומית אמרו לי שהם היו בטוחים שאני מחזיקה בובה ושאלו אם הבאנו אותך משבדיה.
כשנולדת, גור קטן שלי, די היה לי לשמוע את צליל קולך כדי להתאהב. כשהונחת לצידי, ראיתי עד כמה את זערורית ומתוקה ולא היה לי סיכוי. הריח שלך, החיוך המתוק שלך, האופן בו את מתכרבלת עלי כשאת עייפה, הידיים הקטנות שאת מושיטה אלי כשאת רוצה שאאסוף אותך אל זרועותיי.
אני מודה בכל יום על המתנה הזו, על הזכות לגדל אותך ולראות אותך צומחת אל מול עיני. לומדת את העולם. הפלא הזה שבתינוק ההופך לאדם של ממש הוא פלא שמהמם אותי בכל פעם מחדש. לראות איך אדם לומד עולם, סקרן כל כך, איך נובטת אישיות ונמסכת אל תוך הגוף הקטן הצומח. צעד אחר צעד. בזהירות.
יחד עם כל זה, אני מבינה כי גם נימי הכאב הדקים אשר חולפים בלב עם ההבנה שישנם רגעים שלא ישובו לעולם, הם חלק מהחיים. כאב שלמדתי לקבל, אך עם ההבנה הזו, החלטתי שלעולם לא אביט במראה ואתחרט על שלא הייתי שם. כי זה חולף כל כך מהר..
מזל טוב, קטנטנה אהובה שלי. המשפחה שלך מגישה לך זר ענק של חיבוקים ונשיקות. את כל כך שלנו ואנחנו כל כך שלך,
אפרוח קטן וצהוב שכמוך.