אתה מתקרב בצעדים מהירים. דופק הלב שלך מתקתק כמו שעון, אתה מרגיש אותו פועם, שני שומרי הראש שלך, עבי הבשר, מורכבי משקפי שמש, ארשת פניהם רצינית, מלווים אותך משני הצדדים. אתה כבר ממש קרוב. עצירה. אתה מישיר מבט אל זה שמולך. אתה מבקש ענק ושתי גדולות. נשימתכם נעתקת. "70", הוא דורש. מתח באוויר. שני השומרים דרוכים, דורכים את נשקם שמא יתרחש הבלתי צפוי. אתה שולף את השטר בזהירות ומגיש אותו. הבחור מסתובב ומגיש לך את הפופקורן הענק ושתי כוסות הקולה הגדולות. כולם נושמים לרווחה.
כשקונים בקולנוע פופקורן וקולה אתה לא בטוח אם אתה הולך בסרט או בדרך לסרט. מה לעזאזל המחירים האלה, אם לא שחיטה ציבורית פומבית של הלקוחות התמימים הפוסעים כצאן לקולה? מי הרשה להם? מדוע לא קמה מחאה ציבורית על המונופול הרווחי באלפי אחוזים על חשבון הכיס הסחוט שלנו? אני מבין שירות, אני מבין שכר עבודה, אני אפילו מבין רווח על כל יחידת מוצר, אבל קולה קטן ב – 17 ?? איפה אתם חיים? בסרט? (הייתי חייב)
לתדלק רכב ממוצע עולה 280 ?. נסיעה ממרכז הארץ לאילת תגזול בממוצע שלושת רבעי הטנק. אז מדוע מרשה לעצמו נהג המונית לקחת מאיתנו 100 ? על נסיעה של רבע שעה? זה ספיישל פרייס? שכר עבודה אני מבין, פינוק אני מבין, שירות אני מבין, אבל לתדלק את המונית על חשבוני? חייבים לארגן הפגנה המונית! (מצטער, הייתי חייב שוב)
להחנות את הרכב במרכז העיר כבר הפך להיות פינוק וממש לא מובן מאליו. אני די חסר מזל בחניות בתוך תל אביב. בכחול לבן קיבלתי דוחות, באפור קיבלתי דוחות. אפילו בחניון קיבלתי פעם קנס. מדוע מרשים לעצמם בעלי החניונים לקחת מאיתנו 25 ? על הזכות להרים האנדברקס ולשלב P? יש כאלה שמגדילים לעשות ומלחיצים: שעה ראשונה (או כמובן, חלק ממנה) תעלה לך 10 ?. כל רבע שעה נוספת (או חלק ממנה) תעלה לך 3 ? נוספים. כל נשימה בתוך החניון תעלה לך שקל נוסף. אז שירות אני מבין, נוחות אני מבין, שכר עבודה אני מבין, אבל איפה חופש התנועה? (או במקרה הזה, חופש העצירה)
חשקה נפשך (או יותר נכון נפש אשתך, חברתך וכו') ללחך סלט מסוגי חסות שונים, או בשמם הקניבלי משהו "עלי תינוקות", שעליהם נזרקה איזו עגבניית שרי בפוזה של לעשות לך טובה ועליהם טופטף בקושי רב רוטב העונה לשם ויניגרט. אותו ויניגרט כנראה אדם ביישן, שכן, אין לי דרך אחרת להסביר מדוע הוא מתחבא היטב בין החסות, עד כדי כך שאינו מורגש. על התענוג הזה דורשים מאיתנו 40 ?? על מה ולמה? איפה גידלתם את החסות האלה? האם מדובר בגידולי חסות במכרה זהב? האם בין עלה לעלה מסתתרת לה פנינה? שירות אני מבין, פאסון של ישיבה בבתי קפה אני מבין, אבל זה פאקינג חסה, בני אנוש!
בסלנג העברי, המילה פראייר מתארת אדם המאפשר את ניצולו בידי אחרים. זהו מושג מפתח בחברה הישראלית, והרצון לא להיות "פראייר" מהווה מוטיב מרכזי בהוויה הישראלית תרבותית חברתית צברית. (מתוך ויקיפדיה, כי מה אני אצא פרייאר לנסח מחדש??)
והכל באשמתנו. כי אנחנו ממשיכים לשלם ושותקים. מכאן נובעים הקולה ב-17 ?, המונית ב-100 ?, המאות שקלים בשנה על חניונים, סלטי התינוקות והחסות ועד למחירי הדירות, המכוניות, הדלק.
הנוסחא פשוטה ודי מטומטמת: אם נמשיך לשלם ולשתוק, אז נמשיך לשלם ולשתוק. אבל אנחנו אוהבים שירות, אנחנו אוהבים פאסון, אנחנו אוהבים נוחות. הרי אנחנו לא פרייארים…