הערב הזה נע בין שני צירים. באחד, ישראל נפרדת מיורם קניוק, מטובי בוניה, בניה וכותביה. בשני, נאבקת קבוצה נחושה ומסורה של מאות אקטיביסטים לפרוץ דרך שורות מעובות של שוטרי מג"ב, בין שכונת מוסררה הירושלמית, דרך כיכר ספרא, בואכה בית ראש הממשלה ברחוב עזה.
על הציר האחד עצב. עצב על לכתו של סופר ואדם. אחד שלא איבד את הכנות הפלמ"חניקית המפוכחת, שראה את ישראל של אז וישראל של היום לא דרך משקפיים ורודות מייפות, כמו אלה של שמעון פרס ונוכלים אחרים, אלא דרך עיניים צלולות, כואבות בפקחותן, עינים שילדו מילים מדויקות כאזמל של רב מנתחים אנושי ופוליטי. רבים יספדו לקניוק, ואני רק אכתוב שאתגעגע לכנות המחוספסת שלו, לישירות, לטקסטים שלא מנסים להוסיף לדברים את שאין בהם. טקסטים שאינם מתקפלים בפני הנרטיב הלאומי, אחדות השורות, מלאכת הטיוח ההיסטוריוגרפית של 48, או הריכוך הבלתי נסבל של המציאות הקשה היום ב-2013. כאדם כותב, אמשיך לקנא ולהעריץ אותו בסתר, ואקווה להרבות חכמה מהמילים שהשאיר אחריו וטרם הגעתי עדיהן.
הגדוד הקדוש של תל אביב
על הציר השני גאווה. גאווה על מאות להט"בים שלא דופקים חשבון, קניוקים שכמותם, וצועקים לשר האוצר בפנים בדיוק מה שהם חושבים עליו. לא מתחנפים. לא מבטלים עצמם בפני השררה. לא מכבדים לא את המשרה ולא את הנושא אותה. נאמנים לאמת. נאמנים למציאות. מפוכחים. ישירים. שר האוצר יאיר לפיד, שבא למכור לעם ישראל שינוי מינורי בתוך אזור הנוחות וטפלון מומתק באריזת צלופן ורוד, התקפל. התקרית של לפיד והלה"טבים מזכירה את התקרית של פרס והמזרחים שעשו לו "תנועות מזרחיות" בזמנו. אלה וגם אלה הריחו את הזיוף, את השקר. אלה וגם אלה לא היו מוכנים להוריד את הראש בפני הטקס, לשחק את התפקיד הפאסיבי שיועד להם בהעמדה העלובה של במת מצעד הגאווה.
לפיד הוא טיפוס לחיץ מאוד. הוא חובב רייטינג. ההומואים והלסביות עשו לו שחור בעיניים בשישי. אין לי ספק. ולא משנה כמה ילקקו לו באוצר ביום ראשון, וכמה שטרסלרים יתחנפו אליו, ואפילו לא שיחה אישית עם הוד רו"המותו נתניהו ? כל אלה לא יתקנו את הפגיעה שחש דובר שקהל שלם צועק לו בוז ומונע ממנו לדבר על הבמה. מנסיוני כדובר, אפילו קהל של עשרות שאינו אוהד, זה דבר פוגע מאוד, גם באגו וגם בבטחון העצמי. אורטור מנוסה ככל שתהיה, יש דברים שחולפים ישר דרכך, לא לידך.
יכול להיות, ששלוש מאות ההומואים והלסביות שניצחו את לפיד בשישי, היו הגדוד הקדוש של תל אביב, זה שסדק סדק בחומה הצעירה של קואליצית נתניהו-לפיד. יכול להיות, ששתי דקות על הבמה המהבילה ההיא, יבלמו יותר את תקציב המדינה מאשר עשרות כנסי שמאל וניתוחים טקסטואליים של התקציב בעיתונות. ואולי, אלה שלובים באלה והזעם לא היה קיים לולא התשתית הרעיונית וההסברה.
המפגינים ממוסררה והלה"טבים הם הפלמ"חניקים של 2013. לפיד, נתניהו ופרס, הם הנבלות.
הקשר בין לוחמי 1948 ולוחמי 2013
עוד על הציר השני, זה שבין מוסררה לעזה, מאות המפגינים המסורים של המעברה, הלא נחמדים, מאבק הגז ואחרים. אלה הגרעין הקשה של המחאה החברתית, אנשים ונשים המסורים בכל נימי נפשם לעתידם של תושבי ישראל ופלסטין, עייפים, מפוכחים, בשעת כתיבת שורות אלה חולצותיהם ודאי ספוגות זעות ולחלקם גם כואבות הרגליים מההליכה הממושכת, לא מעטים גם עצורים במגרש הרוסים. גם הם סוג של פלמ"חניקים, פלוגות המחץ של המהפכה החברתית הישראלית. גם הם כבר שנתיים במאבק הסיזיפי השוחק להקמתה של חברה אנושית מתוקנת, ראויה, שניתן לחיות בה ללא הבדלי דת, גזע ומין, נשמע לכם מוכר? גם הם נאבקים מול אימפריה ענקית, אמפריה של קשרי הון ושלטון, אמפריה גלובאלית לא פחות חזקה מהאימפריה הבריטית, במאבק מוסרי לא פחות מהמאבק על הקמתה של מדינה ליהודים.
יש קו מקשר וברור הכורך את חייו המפוכחים של קניוק וערוב ימיו העצובים על מצבה הנוכחי של ישראל ומצב בני דורו בה, מכל הבחינות ? הכלכלית, המוסרית, התרבותית והחברתית, ובין המאבק החברתי החדש של ישראל.
הקשר שבין לוחמי 48 על הקמת המדינה, שרצו לא רק להקים מדינה ליהודים אלא גם להקים חברת מופת, סוציאליסטית, מתוקנת, שיוויונית, לבין הלוחמות והלוחמים החברתיים של 2013, שרוצים לתקן חברה מסואבת, להפיל משטר מושחת, לשלוח הביתה מאות פוליטיקאים ישנים שמרשים לעצמם חגיגות במיליונים, ולדאוג לבתים לעשרות אלפי מחוסרי דיור, הקשר בין אלה לאלה הוא מובהק ועמוק.
אלה רצו לבנות מדינה, ואלה רוצים לתקן עולם. אלה הלכו בשדות ובלילות לכיוון שאליו הוליכה מחט המצפן הירוקה, ואלה הולכים ברחובות ובשכונות בעקבות צו מצפונם, שאינו מאפשר להם לעצור. כשם שהפלמ"חניקים ההם הרשו לעצמם לגנוב תרנגולות, כך מרשים לעצמם מפגינים ב-2013 לא לבקש אישור להפגנה. כי לנו לנו ארץ זו, והרחובות האלה הם שלנו, לא של המשטר או של המשטרה.
נבנה ישראל חדשה, באהבה ובזעם
יש לי חבר פלמ"חניק זקן, קוראים לו דוד כהן והוא סלוניקאי. בפלמ"ח הוא היה עגלון, והשתתף בליל הגשרים ובעוד עניינים. הפנים שלו תמיד שזופות, והדיבור שלו תמיד חותך, ולפעמים זה ממש כואב לשמוע אותו מדבר על המציאות, בצורה ברורה, מחוספסת, וחד משמעית. באותו אופן ממש מדברים הפלמ"חניקים של 2013 על מצבה של ישראל, על התיקון העמוק לו היא נדרשת, על מה שהיא ומי שהיא יכולה להיות. באותה רוח הם פועלים.
זה הזמן לשלוף פרבלומים מטאפוריים, ללבוש מכנס חאקי וחולצה לבנה, ולחשוב כמו הפלמ"חניקים הנמרים שהקימו את המדינה ? לא על ישראל שאינה ולא תהיה, ולא על ישראל הרעה שאליה מובילה ממשלתה הנוכחית, אלא על ישראל שאנחנו חולמים עליה, על ישראל צודקת ומוסרית, על ישראל שיש בה צדק חברתי ? על ישראל שתהיה כי זו ישראל בה חפצים תושביה, וזו ישראל שאנחנו נבנה מחדש.
ולא לחשוב ולחלום עליה כמו שמקובל לחשוב במיליון כנסי שמאל מיותרים, אלא ליצור אותה, באהבה ובזעם, בזיעה, במילים ובחיבור לבבות, במאבק לא מתפשר, ובקיצור, בעשיה.
קניוק בשנותיו האחרונות היה אדם של אכזבה גדולה ועצב רב. ככה זה כנראה כשיש חלומות וציפיות ענקיים, ומציאות רעה כל כך. ללא ספק הוא היה מפוכח וכן מאוד, לכל אורך הדרך. ללא ספק גם מצבנו לא מזהיר בלשון המעטה.
האתגר ענק.
פורסם במקור בבלוג האי היווני