אוצרות, באים בגדלים שונים ובמידות שונות. מה שמוגדר כאוצר אצל האחד, יהווה פריט חסר משמעות אצל האחר. כולנו מתבוננים בעולם באמצעות אותו האמצעי, כולנו ממהרים בתוך ואל תוך עולם אשר קצב החיים בו לא נתפס. בחלק הארי של היום, אנחנו לא באמת רואים מה נמצא סביבנו. ההתנהלות היא מכאנית, שגרתית עד כאב. כמה קשה לעצור ולהתבונן. להתבונן בזמן שחלף, בתמונות אותן חרטנו בלב, רגעים.
באמצע יום גדוש, אני מחפשת אחר פריט לבוש בתוך לוע הארון. היד מגששת אל תוך ערימת הבגדים המסודרת במדף העליון ולפתע אני חשה בחפץ עשוי נייר. מחברת. אני ממהרת למשוך אותה ומיד נזרקת עשר שנים לאחור.
אני מזהה מיד את המחברת ואת הכותבת. הכרתי אותה פעם, היא בת עשרים ושבע ורק עכשיו הפכה לאימא של קטן אחד. החברות שלה עוד לא כל כך בעניין, אמא שלה עובדת וחמותה חיה בחו"ל, כך שהיא פחות או יותר צריכה ללמוד את הדברים בעצמה. אז היא עוצמת עיניים ונותנת לאינטואיציה פנימית שחבויה הייתה בה כל השנים האלו להדריך אותה. כדור אור קטן שהיא אפילו לא ידעה שקיים בה, מנער את האבק מעליו ומתפוצץ אל תוך הלב. והיא שלמה כל כך עם האישה הזו שזוקפת עכשיו את ראשה. כי היא לא הכירה אותה עד עכשיו, היא לא ידעה שהיא יכולה להיות חזקה כל כך. היא לא חשבה שיחד עם הבכור שנולד, נולדה גם היא.
היא פותחת בהתרגשות את המחברת וקוראת את המילים אותן כתבה לפני עשר שנים לתינוק הקטנטן –
"אני יודעת", היא רושמת, "בעוד עשר שנים או פחות, הילד שלי יחיה חיים שלמים משלו ואני אהפוך מיותרת כמעט, קן חמים לחזור אליו ולעוף שוב מיד.
אני יודעת, כדרכו של עולם, יפרוש גם גוזלי שלי כנפיים מהססות ויעוף. מבקש, מגשש אחר דרכו שלו ואני מביטה אחריו, מקווה שנטעתי בו סימנים, כיוונים, יכולת לנסוק אל על, לנסות ולגעת בשמש
ויחד עם זאת, לדעת טוב לב ומידת רחמים, להיות נדיב."
"אלוהים העניק לי מתנה קסומה", היא מוסיפה, "לדעת לנצור ולחרוט על לוח הלב את כל הרגעים האלה, לחוש את חום הגוף הקטן שלו כשאנחנו מתנדנדים בחושך בכיסא הנדנדה, בעולם משלנו. להריח את הריח המשכר שלו ולאהוב אותו בלי גבול,לצלם בראשי כל חיוך כל מבט חדש.
אלוהים העניק לי את היכולת להעריך ולדעת את הדקות הקסומות הללו ברגע זה, עכשיו ולא לכאוב בדיעבד בעוד שנים, על שלא ידעתי לגעת בפלא הזה, שהתרחש אל מול עיני."
ואז עברו עשר שנים. והנה אני כאן.
הילדים ששיחקו במגרש ליד הבית לפני עשור כבר חיילים. אז התבוננתי בהם כשאני אוחזת בתינוק קטנטן ודמיינתי איך יום אחד ילדי שלי יהיה זה שיבלה שם שעות ארוכות וישכח לחזור בזמן הביתה. דמיינתי וחייכתי לעצמי, זה נראה רחוק כל כך. לא נתפש.
אנחנו חיים כל כך את השגרה, את היום יום, עד שבלתי אפשרי כמעט לעצום עיניים ולחשוב עשר שנים קדימה. כשכתבתי את השורות האלו, עשר שנים נראו לי כנצח. זמן שלא יחלוף לעולם. התמונה הזו שלי, מטיילת עם תינוק קטן ומגלה איתו עולם בפעם הראשונה בחייו, אי שם בשנת 2003, הייתה תמונה שבאותה העת חשבתי שמהווה את העולם כולו.
עשר שנים.
בתוך המרוץ המטורף של החיים, אני מנסה לדמיין עשר שנים קדימה. אני מדמיינת לעצמי את הבכור בן עשרים. אלוהים ישמור, בן עשרים. הוא בטח יהיה גבוה כל כך, בקושי אוכל להגיע אליו כדי לתת נשיקה. הנסיכה כבר לא תכעס שלא ראיתי את כל הריקוד החדש שהמציאה ובדיוק תסיים בגרויות. אני מנסה לדמיין אותה בלי הקשת הקבועה בשיער ולא מצליחה. הקטנטן הזה שהיום מתחבא מאחורי העגלה של הפצפונת ומפעיל בשלט רחוק את הרובוט שלו (אנחנו כמובן נבהלים כנדרש), יהיה עמוק בתוך גיל ההתבגרות והפיצית הקטנה שזוחלת עכשיו ברחבי הבית, תזמין אותנו למסיבת הסיום של בית הספר. אני מדמיינת ומחייכת.
נו באמת, עוד עשר שנים….
זה נצח, זמן שלא יחלוף לעולם.