"חכה לי!"
הקטנטן צועק לאחיו הגדול. הוא ממהר אחריו, מנסה להדביק את הקצב. הגדול נשכב על המגלשה והקטן ממהר להסתער עליו. הגדול צועק לעזרה והקטן גואה בצחוק, קורן מאושר. "בוא", אומר הבכור לגור הקטן, "נגלוש יחד". הקטן מהנהן לאישור והם ממהרים לסיבוב נוסף.
הבנים שלי.
לפני שנולדה הפיצפונת, היה הקטנטן גאוותו של הבכור ומי שזכה למעמד מיוחד מבחינתו. בשעה שלוש היה הקטנטן מתעורר משנת הצהריים והבכור היה ממהר אליו לזמן איכות של שניהם. רק שניהם. שעות קסומות של משחקים, מחבואים, תעלולים וצחוק. ולא הייתה שם בכלל איזו תינוקת אחת שתפריע ותגזול מהקטנטן את תשומת הלב הזו של הבכור, היקרה לו מכול. האח הקטן מביט בבכור בהערצה. כן, ככה הוא רוצה. להיות כזה גבוה, כזה מהיר, כזה חכם. ותמיד, ידע הקטנטן, תמיד הוא יודע למצוא עבורו זמן, גם אם מתארחים אצלו חברים. הבכור רתם אותם למשימה וכולם יחד שיחקו איתו.
ואז היא נולדה.
והכול השתנה פתאום.
הוא מביט מהצד ורואה איך כולם מתייחסים אל המעצבנת הזו שבוכה. ואיך כולם מתלהבים כשהיא משמיעה איזה קול. נו באמת, אפשר כבר לחשוב.
אז מילא שאבא ואמא מתעסקים איתה, הם חייבים, אבל גם הבכור היקר שלו נוטש אותו ומתאהב עד מעל לאוזניים באחות החדשה. בתינוקת הזו. וכבר אין לו זמן אליו כמו פעם, הוא עסוק כל הזמן ואפילו כשמגיעים החברים הם מתעסקים עם התינוקת הזו.
הוא מנסה את התרגילים הישנים כדי לשחק איתם והוא לא מבין למה הטריקים הישנים לא עובדים פתאום. כשהוא מבין שהמצב קשה, הוא עובר לאמצעים קיצוניים. הוא משתולל וקופץ ואז האח האהוב שלו מתייחס אליו קצת. אבל הוא בכלל לא נחמד כמו פעם ופתאום הוא אפילו כועס מאוד. והוא מעולם לא כעס עליו ככה, פעם הייתה לו את כל הסבלנות שבעולם.
ואז הוא מחזיק את התינוקת הזו ומחייך אליה כמו שפעם היה מחייך אליו ורואים שהוא אוהב אותה והוא גם אומר לה שהיא התינוקת היפה והנפלאה ביותר בעולם והקטנטן מרגיש פתאום איך הלב שלו נשבר.
והוא עצוב.
אמא שואלת אותו מה קרה והמילים נתקעות בתוך הבטן. הוא לא יודע לסדר אותן בסדר הנכון ולתת שם הגיוני להרגשה הנוראית הזו שהוא מרגיש עכשיו כי מה שהוא היה רוצה באמת זה לקחת את התינוקת הזו ולהחזיר אותה למקום ממנו באה. ואז הכול יחזור להיות כמו פעם. הוא מבין שזה נורא רק לחשוב על זה כי הוא גם אוהב אותה והיא באמת חמודה לפעמים.
אז הוא מרגיש רע עוד יותר והלב הקטן לא יודע איך להתמודד.
החודשים חולפים ולאט לאט הוא מתרגל אליה ואפילו משחק איתה. כמה שהוא נהנה כשהיא זוחלת אחריו ורוצה לשחק איתו ואיך שהיא יודעת להקשיב יפה כשהוא מנגן בפסנתר שלו.
ופתאום הם שניהם כאן, מולי, בגן השעשועים. הנסיכה בחוג. אני אוספת את הקטנה אל זרועותי ומתרחקת הצידה. זה רק שניהם שם עכשיו. הגור הקטן והגור הגדול. והם כל כך יחד. הקטנטן מתרוצץ ממקום למקום והוא כל כך מאושר עד שהרגליים ממש ניתקות לו מהאדמה והוא הולך באויר.
אז אולי שום דבר לא ממש השתנה, הוא אומר לעצמו, הוא עדיין הבכור שלי והוא לא שכח איך לשחק איתי ולאהוב אותי.
ואני נותנת להם לסלול לעצמם שביל משותף, אחים יכולים לכרוך את סיפורי החיים שלהם זה בזה כך שלעולם לא יוכלו להינתק. הם יכולים גם לא.
"אני אוהב אותך", אומר הקטנטן לאח הגדול, "אני אוהב אותך עד השמיים".
הבכור מחבק אותו חיבוק גדול והקטנטן טובע בפנים.
הבנים שלי.