"אבל אמא, את לא רואה!"
הנסיכה מראה לי את תרגיל ההתעמלות האחרון שהמציאה. תשומת הלב צריכה להיות ממוקדת אליה לחלוטין. והיא בודקת, הקטנה הזו, בודקת לאן בדיוק מופנים המבטים שלי ושל החצי. הדרישות ברורות, הטלפונים בצד, האישונים ממוקדים ישירות אליה ובבקשה לא לדבר בקהל. כי היא מבקשת את הרגע שלה, היא מבקשת לעצור את הכול ושאבא ואימא יביטו הישר אליה, רק אליה. ושום דבר מלבדה.
המתעמלת שלנו מרוכזת במופע שלה ושופכת יצירתיות לכל עבר, אך מי שיביט היטב, יראה כי מעבר למופע המושקע בסלון המלווה, לעיתים, בתפאורה מתאימה, היא מרוכזת מאוד גם באבא ואימא שיושבים על הספה ומתבוננים בה. כי גם לאחר שעברנו את המסוכה של טלפונים בצד ומבטים היישר אליה, היא בודקת. היא מנתחת בשקט ובאופן אוטומטי כל מבט וכל תגובה, היא בודקת את תווית המקוריות של כל מחווה שלנו כלפי המופע וכן, היא יודעת לזהות זיופים. היא יודעת בדיוק לומר מתי ההתפעלות היא אמיתית ומתי היא מכוונת על מנת לרצות. הנסיכה מבקשת להגיע אל תוך הלב ולגרום לפיצוץ שם בפנים והיא יודעת מתי הצליחה לגעת בנקודה, היא מזהה את המבט הזה אותו אנחנו מחליפים ביננו שכולו התפעלות. גאווה.
כמה שהמילה הזו יושבת אצלנו בתוך הלב. היא בונה והורסת אותנו, אנחנו מחפשים אותה ונסים ממנה, אנחנו סובבים סביבה כל חיינו. הורים מחזיקים מבלי משים את המפתח הזה, העדין כל כך והיקר המוביל אל פנים האישיות הזו, המתהווה, אל כל הנקודות ואל כל הרגעים בהם המבט הנוצץ שלהם ייקח ילד אחד אל על ויציף אותו בתחושה שיש בו את מה שצריך כדי לנסוק.
האם אי פעם אנחנו חדלים מלחפש אחר הניצוץ הזה?
האם מי שלא זכה לניצוץ הזה כילד, מסוגל לנקות מתוכו את רסיסי הציניות הכואבים ולהביט בילדו במבט אשר כולו אומר אני איתך, אני שלך. תמיד מאחוריך.
כל כך, אבל כל כך גאה שאתה שלי.
כי אתה הילד שלי ואני גאה בך גם כשאתה נופל, גם כשאתה כואב. אני גאה בך גם כשאתה מפשל ואתה תפשל, כי כולנו מפשלים ועושים טעויות. אני גאה בך גם כשאתה חוזר הביתה אלי ואתה מישיר אלי מבט ומאחורי המבט שלך אני יכול לקרוא את הלב שלך שצלח עוד יום בתוך השיגרה שלך. כי אני לא מזלזל בשיגרה הזו ובהתמודדויות שהיא כופה עליך, כפי שהיא כופה על כולנו. כי בהתמודדויות הללו אתה תצליח אך גם לעיתים תיכשל. אבל אני אהיה כאן. ותמיד אהיה גאה בך.
"אמא, את מי את אוהבת יותר?", שואלת אותי הנסיכה. המבט שלה מופנה אלי והיא דרוכה. ממתינה למענה. אני מחייכת אליה והיא מחייכת אלי חזרה, מכירה כבר את התשובה, אך אוהבת לשמוע אותה שוב ושוב.
אין לי כמוך בעולם כולו, אני אומרת לה, בכל העולם כולו אין ולו ילדה אחת כמוך ואני מודה בכל יום לאלוהים על שמכל הילדות שנולדו אי שם בשנת 2005, בחר לי דווקא אותך.
למשפט הזה אין גיל, אין זמן נכון, אין לו חוקים. הוא יכול לרחף סביבנו תמיד. לגרום לנו לזקוף ראש ולהביט קדימה בחיוך.
וגם אם בגילנו המופלג לא נקרא בקול לאבא או אמא כדי שיסתכלו רק עלינו,
הניצוץ הזה בעיניים שלהם תמיד יעיף אותנו קצת למעלה…
"רוצה להיות ילדה טובה", שרה חווה אלברשטיין בשיר קורע הלב – "געגועים".
כנראה שזה אף פעם לא עובר לנו.