הרגע הזה שבו את מתיישבת על המיטה מניחה את רגלייך בסדים משני צדי המיטה ונשכבת לאחור, הרופא יאמר לך להתקדם קדימה או אחורה יעלה את המיטה או יוריד אותה, סביר להניח שהוא לא ירים את הראש כדי לדבר איתך, הוא לא ישאל אותך האם נוח לך או שהיית מעדיפה להיבדק בתנוחה אחרת והוא גם לא ישאל אותך האם את מוכנה שיעשה שימוש באחד מהמכשירים הרבים הנמצאים אצלו בקליניקה, כי בשלב הזה את רק פות , לא אישה, לא אחות, אמא, חברה, לא עו"ד מהנדסת, עקרת בית, את רק פות.
אני לא אפתח בדיון מעמיק על ההיסטוריה של הגניקולוגיה, ואיך רפואת הנשים, אשר ניתנה לנשים על ידי נשים, הופקעה מידינו על ידי גברים והפכה מרפואת נשים לרפואת פריון ופותים, רפואה שהאישה כמכלול כלל אינה מעניינת אותה, ועל כן הטיפול שניתן במסגרתה נוגע רק לאיברי הפריון של האישה, אבל זה המצב היום, אין עוד רפואת נשים, והרופא לא מבקש ממך רשות כי מבחינתו הוא מטפל בפות ובאיברי הפריון שלך ולא בך.
וכמו כל תהליך חברות גם אנחנו כבר מאמינות שכך צריך להיות, שזה בסדר שלא שואלים אותנו לפני כל פעולה שהרופא מבצע, ולא דואגים שנחוש בנוח ולא נסבול מכאב, אבל האמת היא שזה ממש לא בסדר, זה עיוות שאנחנו נתנו לו להימשך זמן רב מדי, ואנחנו ורק אנחנו נוכל לתקן אותו.
נכון ברגע שאנחנו שם על המיטה עם הרגליים פסוקות, עם בטן מכווצת ועם תחושה שקילפו מאיתנו את כל ההגנות שלנו, קשה לנו לעמוד על זכותנו להחליט איך ואיזה טיפול יינתן לנו, קשה לנו לומר לרופא אל תכניס לי את המיתמר הווגינלי (המכשיר הארוך אותו מכניסים לפות כדי לראות את המתרחש באברים הפנימיים) אלא עשה שימוש בזה החיצוני, קשה לנו לומר שהכנסת הספקולום כואבת ולבקש שיעשה שימוש במכשיר קטן יותר, וקשה לנו לעמוד על כך שהרופא ייתן דעתו גם לתלונות שלנו, כמו אי נוחות בקיום יחסי מין, קרעים שנגרמו לנו בלידה וכד' ולא רק למה שנראה לו חשוב.
וכך פעם אחר פעם אנו יוצאות בסוף הטיפול חלקנו עם תחושה קשה של מבוכה ואולי אף השפלה, וחלקנו יוצאות עם תחושה של אונס, והאמת היא שכל התחושות נכונות, וברור שבכל סיטואציה אחרת, הכנסה של כל כך הרבה דברים לפות שלנו ללא הסכמתנו הייתה עונה להגדרה של אונס.
בשלב הזה אתן בטח אומרות לעצמכן שזה המצב ואתו צריך להשלים, אבל המצב הזה יימשך רק אם ניתן לו, שכן בחוק ישנם שני מושגים אשר אם רק נעשה בהם שימוש נוכל לשנות את המציאות אותה אנחנו מכירות, האחד הוא "זכויות החולה" והשני הוא "הסכמה מדעת", מתברר כי ברגע של חוסר ריכוז כנסת ישראל החליטה שגם לחולים ולמטופלים יש זכויות, והזכויות האלה ראויות להגנה, כן גם כשאת שוכבת לך על מיטת הגניקולוג את בעלת זכויות.
תחת אותה ההשפעה קבעה הכנסת כי על הרופא לקבל את "הסכמתה מדעת" של המטופלת, ומהי הסכמה מדעת, כל פעולה אותה מבקש הרופא לבצע לך או בך מחייבת את הסכמתך, ומה זה אומר בעצם? שלפני שהרופא מחדיר את ידיו, את הספקולום או את המיתמר של מכשיר האולטרסאונד הוא צריך לקבל את הסכמתך לכך, והסכמה ניתן לקבל רק לאחר שמבקשים אותה, כלומר הרופא צריך לבקש את רשותך, ואם הוא לא עושה את זה הוא פועל בניגוד לחוק, ולמעשה תוקף ואולי אף אונס אותך.
אבל איך תדעי אם להסכים או לא? גם לזה ניתן מענה בחוק, הרופא הוא שצריך להציג בפנייך את האפשרויות האחרות, להסביר לך מה המשמעות של כל אפשרות ורק לאחר קבלת מלוא המידע לקבל ממך את הסכמתך.
לא את צריכה לשאול, הוא צריך להסביר, ולא, את צריכה לסרב, את צריכה להסכים.
ולכן אם עברתן את אחת מהחוויות המתוארות לעיל, או חוויה דומה, דעו שיש לכן זכויות, דעו שאתן זכאיות לפיצוי מהרופא, ואולי אם מספיק פעמים רופאים ישלמו על כך שלא קיבלו את אישורנו לבצע בנו פעולות, הם יבינו שלאיברי הפריון עליהם הם מסתכלים מחובר גוף של אישה, אישה שתעמוד על זכויותיה ותתבע את מי שיפגע בהן.