בכנסת ה-19 מכהן מספר תקדימי של חברות כנסת. 27 חברות כנסת זה אכן מרשים ומכובד. מרשימה עוד יותר היא העובדה שאותן חברות כנסת אינן מצניעות את הנושא המגדרי. מעל דוכן הכנסת הן מזמינות נשים להתמודד בכל מכרז, קוראות לשוויון הזדמנויות במקומות העבודה ותומכות בהעדפה מתקנת. מאחוריהן עומדים שורה של ארגונים הנותנים להן רוח גבית עמותת כ"ן (כוח לנשים) למשל מאיימת לעתור לבג"צ אם לא יתקיים ייצוג שווה לנשים במפלגות. כמו כן, דורשת העמותה שמפלגה תזכה למימון מפלגות רק אם ארבעים אחוז ממנה תהיינה נשים. התפתחויות מעודדות נוספות הן חוק הדירקטוריוניות, שקובע שכל חברה ציבורית מחוייבת לשריין שני מקומות בצמרת לנשים והדרישה שכל מקום עבודה יציע "משרת אימהות", שתאפשר לאימהות לעבוד וגם להוציא את הילדים מהגן.
אכן מרשים. אין ספק שהמאבקים הציבוריים, המשפטיים והחקיקתיים הנ"ל הם ראויים ומעוררי השראה ותקווה. אבל כל המאבקים הללו, חשובים ככל שיהיו, אינם עוסקים בבעיה והבסיסית ביותר. יש לומר זאת בבירור: עד שלא תהיה מסגרת טיפולית וחינוכית חינם לילדים מגיל שלושה חודשים, נשים יצטרכו לבחור בין קריירה לאימהות ואנחנו לא נזכה לייצוג שוויוני והולם לנשים בקבוצת מקבלי ההחלטות.
"משרת אימהות" זה רעיון נחמד, אבל זוהי אינה פלטפורמה אמיתית לקידום מקצועי. הרי ההחלטות המשמעותיות ביותר לא מתקבלות ב-12:00 בצהריים והדיונים המשמעותיים לא פוסקים בשלוש. המשרה אולי מותאמת לאימהות, אבל העבודה ? הן במגזר הפרטי, המגזר הציבורי והמגזר השלישי – לא. רוב הנשים שאני מכירה, נשים שילדו בעשור השני או אפילו בתחילת העשור השלישי לחייהן ומעוניינות להמשיך לעבוד, נאלצות לבחור בין שתי אופציות: הן יכולות לשים את הילד במסגרת כלשהי מגיל שלושה חודשים, לשלם בין 3,000 ל-4,000 שח ולחזור למעגל העבודה באופן מוגבל ומגביל או לחילופין, אם ידן משגת כמובן, להוסיף עוד 3,000 שח לבייביסיטר שתישאר עם הילד עד שבע בערב. חשבון פשוט מראה שמדובר על 7,000 (!) שח על ילד אחד, לא פחות. תתארו לכם מה קורה לאמא לשניים?
עבור נשים רבות ? בעיקר בגילאים בו מתחילים להקים משפחה ? המחירים האלה שווי ערך לשכר החודשי, ולפעמים אף עולים עליו. נשים רבות נאלצות להישאר בבית ולצאת ממעגל העבודה בלית ברירה, ומספרן עולה משמעותית על מספר הגברים שעושים את הבחירה הזו (אי השוויון האינהרנטי בשוק העבודה בישראל יוצר מצב בו גברים מרוויחים יותר מנשים, כך שזה פחות משתלם כלכלית שהגבר יישאר בבית).
נכון, יש את ויצ"ו, נעמת ובאמונה, ארגונים שמציעים מסגרות בהנחות בתנאי שהאישה מרוויחה שכר מינימום. אולם התנאי לקבלת הנחה הוא שלכל משך שלוש או שש השנים בהן הילדים נמצאים במסגרת זו, שכרה של האישה אינו עולה. כלומר, היא אינה יכולה להתקדם למשרות בכירות יותר, פן תישלל ממנה הזכות למסגרת חינוכית במחיר שפוי.
יותר ויותר נשים מכירות בעובדה העצובה שבמדינת ישראל אימהות וקריירה אינן הולכות יחד. חברות כנסת בכנסת ישראל אף הודו בכך בפה מלא.
הפיתרון הוא כאמור חינוך חינם מגיל שלושה חודשים מהשעה שמונה בבוקר עד שש בערב. כן, וסלחו לי על הקלישאה, כמו באירופה. המשמעות היא דירוג עלות המסגרות החינוכיות, כאשר המחיר הגבוה ביותר עומד על 1,000 שח. מצב כזה יהפוך את השיקול הכלכלי בהכנסת הילדים למסגרות לזניח. זה יהפוך את החזרה לשוק העבודה למובנת מאליה. בנוסף, יש להפסיק לתקצב (דרך משרד התמ"ת) את גני הילדים של ויצ"ו, נעמת ובאמונה ולהפכם לחלק אינטגראלי במערכת הכללית, שתאפשר לכל אם באשר היא למסור את ילדיה לידיים בטוחות ולפתח קריירה אמיתית, מבלי שהאופק המקצועי שלה מוגבל.
נהוג היום לשאול איפה הכסף. ובכן, התשובה טמונה במתמטיקה פשוטה. היעילות במקומות העבודה תעלה ואנחנו נרוויח יותר ונשלם יותר מיסים.
יש לברך על מספר השיא של חברות הכנסת ועל היוזמות שלהן ושל ארגונים פמיניסטיים וחברתיים לקדם שוויון מגדרי אמיתי. אולם מהפיכה אמיתית, שבאמת תאפשר לנשים להתמודד כשוות בין שווים על תפקידים בכירים וייצוגיים תושלם רק כאשר הבחירה בין אימהות לקריירה תהיה כשמה כן היא ? בחירה אמיתית, ללא אילוצים חברתיים או בלית ברירה.