מכתב גלוי לדניאל עוז
לדניאל שלום רב,
איני יודעת מדוע אני כותבת לך דווקא היום. אולי מכיוון שהיום הוא יז' בתמוז, היום בו נפלו חומות ירושלים. ואולי בזכותך נפלו גם אצלי כמה חומות.
מה שאני כן יודעת הוא שמאז הפולמוס המתוקשר על התבטאיותיך בעניין הפדופיליה, אין לי מנוח.
כשרק ראיתי את הציטוטים המקוריים שלך מקבוצת הפייסבוק, שהגיעו אלי דרך מקרה, [אבל נכון, אין מקריות בחיים] התעוררה בי סערת רגשות עצומה, שבה היו רגשות שונים, מכל קצווי הקשת. היתה שם חימה נוראה, ממש חסרת שליטה, ורציתי להגיב תיכף ומיד, ולבטא את כל החימה הזו. אבל לא רציתי לבוא ממקום של כעס. מקום כזה הוא אף פעם לא מקום טוב, והדיבורים שיוצאים ממנו גם הם אינם דיבורים מועילים. הייתה בסערה הזו גם תחושת קרבן וחוסר אונים, אותו קבס נורא שמגלגל אותי כל פעם מחדש לכדור מדמם הנוחת על הספה השחורה עם המשובצת בקוים אדומים וצהובים באותו יום איום, שבו לא הייתי כבר ילדה בת שש מלאת שמחת חיים ההולכת לשיעור פסנתר עם כובע הבורדו שסרגה לה סבתה, ובו היה מקום מיוחד לקוקו השופע מאחור שהשתלב יפה עם הפוני מלפנים.
ביום הזה נמתח קו ברור, בין אורנה שלפני ואורנה שאחרי.
אורנה שלפני יצאה מהבית מלאת ציפיות לשיעור מהנה בפסנתר, שהרי הייתה לה שמיעה אבסולוטית, כך אמרו מנהל הקונסרבטוריון, וגם המורה אפרים מרכוס, אושיה מוזיקאלית בפני עצמה, שאהב אותה מאוד ונהג לתת לה המון מחמאות על נגינתה היפה.
אורנה שאחרי חזרה הביתה מאוחר, עם חשכה, אפלה ומלוכלכת פנימית, לא כל כך יודעת מדוע לא הייתה בשיעור הפסנתר, מדוע הלכה עם האיש ההוא הגבוה הבלונדיני עם משקפי הקרן החומים והעינים החומות שפגש אותה באוטובוס מעין גנים למרכז פתח תקוה. הוא עלה תחנה אחת אחריה והתישב לידה. הוא התחיל לשוחח אתה ונתן לה סוכריות. באיזה שהוא שלב שכנע אותה לבוא אתו, ואמר לה שהיא תספיק גם להגיע לשיעור הפסנתר. היא לא זוכרת הרבה, היא לא זוכרת הכל, היא זוכרת רק שהלכה אתו לרחוב רוטשילד [הבית של אפרים מרכוס היה ברחוב ההסתדרות] לבית גבוה שהיו בו הרבה מדרגות והם עלו לגג. שם על הגג הוא פתאום התחיל לגעת בה בצורה משונה באיברים שאף אחד לא נגע בהם אף פעם, ליטף אותה ואמר לה כל מיני דברים מרגיעים שהכל בסדר ושאין לה מה לדאוג. בשלב מסוים היא הרגישה שיש כאן באמת משהו לא בסדר, ואז היא ברחה ממנו וחזרה הביתה. איך היא לא זוכרת.
היא זוכרת שהיה חושך, וכשהגיעה הביתה קידמה אותה קבלת פנים שהייתה אולי יותר גרועה מכל מה שקרה קודם. היא שכבה דוממת ומדממת על הספה, והיא זוכרת את אמא שלה קרה ומנוכרת, לא נוגעת, לא מלטפת, רק אומרת שאסור לדבר על זה אף פעם. אף פעם.
ומאז היא לא הלכה יותר לשיעור פסנתר. ומאז היא כבר לא הייתה ילדה. כלפי חוץ אפשר לומר, כן, אז מה כבר קרה. אז עשו לה משהו קטן. זה לא נורא. היא תעבור את זה. היא תתבגר.
אז זהו, שלא. האירוע הזה עצר במידה מסוימת את ההתפתחות שלה, והיא לא יכלה לגדול להיות אישה באופן פנימי, עד שלא תתמודד עם כל הרגשות האיומים שעלו בה בעקבות מה שקרה.
היא הרגישה אשמה. היא ידעה שהיא אשמה. מדוע הלכה אתו בכלל? האם לא אמרו לה לא ללכת עם אנשים זרים? אולי אמרו, אבל היא לא זכרה. והיא לא זוכרת היום. היא הייתה בטוחה שהאיש הזה רוצה את טובתה כמו כל האנשים שהיו סביבה.
וברגע שהרגישה את קורי העכביש נטווים סביבה, קרעה אותם וברחה הביתה, איבדה כל אמון בכל מי שהיה סביבה.
הילדה הזו גדלה בלי לתת אמון באף מילה של אדם מבוגר. היא הייתה בטוחה שכולם רוצים לנצל אותה, ושלאף אחד לא אכפת מה היא מרגישה.
זה בדיוק הרגש שעלה בי כשקראתי מה שכתבת בפייסבוק. כתבת הכל בצורה מעין אקדמית, מתפלמסת, מרוחקת, וגם הכנסת שם משהו שאומר שאתה יכול להימשך או נמשך לילדות בנות שבע.
הדבר הנורא הוא שאפשר לומר דבר כזה בלי לדעת איזה חורבן יכולה להמיט אמירה כזו על אישה כמוני, שבתוכה נפער פצע מדמם שלא התרפא, פצע של החמצת פוטנציאל מוזיקלי אדיר, של החמצת הילדות, וכן, לפעמים, של החמצת החיים. שכן אירוע כזה יוצא מפרופורציות, כי לילדה בת שש אין כוח רוחני להבין בדיוק מה קרה, והיא משוכנעת כבר שאין לה זכות לחיות ושהכל קרה באשמתה ושהשמים תיכף יפלו עליה.
אני כותבת לך גם כדי שתדע מה האמירות הכביכול תמימות שלך יכולות לעורר, וגם כדי להודות לך. כן, עד כמה שזה נשמע מוזר.
אני רוצה להודות לך על שכתבת את רגשותיך ומחשבותיך בכנות רבה כזו, ביושרה פנימית רבה כזו, שמאפשרת את כתיבת המכתב שלי אליך. כי בזכות האמירות שלך ובזכות הרגשות האיומים שהן עוררו בתוכי הייתה לי הזדמנות לעשות כוח התנגדות על כל הרגשות השליליים שבתוכי, על הכעס, על החימה, על חוסר האונים, על תחושת החורבן, על תחושת הקרבן, על כל מה שעצר אותי בחיי אי פעם, והצלחתי לראות את העניין בעיניים מפוכחות יותר.
לכן הרשיתי לעצמי לכתוב לך מתוך המקום הזה, שכבר לא מלא בכל כך הרבה כאב, אלא בחכמה רבה יותר, בבגרות רבה יותר, בהבנה רבה יותר.
בזכותך הצלחתי לגדול מילדה קטנה חסרת אונים בת שש לאישה שאני היום, שכן אני אולי נראית בוגרת, אבל בתוכי צרחה כל הזמן אותה ילדה ושוועה להבנה ולאהבה.
כשהבנתי שרק אני יכולה לאהוב את עצמי כפי שאני רוצה שיאהבו אותי, ושאם אני רוצה שיאהבו אותי עלי לתת קודם אהבה לאחרים, יכולתי לבוא ממקום בוגר כזה ולכתוב לך את אשר על לבי.
המקום שבאת ממנו יכול להיראות לא מזיק, כי בעצם לא עשית שום דבר פיזי. אבל סוף מעשה במחשבה תחילה. כל מעשה התחיל פעם במחשבה. ויש לנו כוח לשלוט על המחשבות שלנו, אם נרצה. ואם נדע שהמחשבות שלנו יכולות לפגוע באחרים, וגם הדיבורים, עלינו להיזהר במוצא פינו, ובכל פעם שכותבים משהו ברשת חברתית, צריכים לקחת בחשבון שמישהו יכול להיפגע מזה, ולכתוב זאת כך שזה לא יפגע. או אולי לא לכתוב כלל, אולי לומר זאת פנים אל פנים, או במסגרת כזו שזה לא יצא להמונים.
העניין בפדופיליה הוא שהיא נובעת מניתוק בין הגוף והנשמה. כל מעשה מיני הוא בעצם תוצאה של רגש של אהבה, שאמור לחבר בין שתי נשמות.
אבל בתרבות המודרנית ניתקנו את הקשר בין המין לאהבה, והוא הפך לפעמים להיות מנוכר וחסר כל רגש.
בפדופיליה אפשר לומר שלפעמים היא נובעת מאהבה, נניח בין אב לבתו, או בכלל בין גבר מבוגר לילדה, הוא אולי חושב שהוא אוהב אותה, אבל זו לא אהבה, כי אהבה אמיתית היא התחשבות בצרכים של האחר, לא לעשות מה שבא לך עם ילדה או ילד חסר ישע, דבר שיגרום לו לתוצאות נוראות.
אנו חיים בחברה עם גבולות מוסריים מבולבלים מאוד, וקשה מאוד לדעת מה נכון ומה לא, מה טוב ומה לא.
אני למדתי בקבלה משהו נפלא, שעוזר לי לדעת אם מה שאני חושבת, מרגישה, אומרת ועושה הוא נכון או לא: אני בודקת בתוך עצמי אם מה שאני הולכת לחשוב, להרגיש, לומר או לעשות יעזור לאדם השני או יגרום לו נזק. זה הכל. אם אני יודעת שזה יעזור לו, אעשה זאת, ואם לא, לא.
אז במקרה שלך, או שלנו, אם אפשר לומר כך, בסופו של דבר הביא העניין יותר תועלת מנזק, לפחות לגבי, כי צמחתי למקום טוב יותר.
אסיים את מכתבי בשיר שכתבתי לאחר שהבנתי, בערך בגיל ארבעים, שמותר לי לדבר על העניין ואפילו לכתוב עליו.
א?מ??א א?מ?ר?ה ש??א?סו?ר
א?נ?י י?ל?ד?ה ב??ת ש??ש.
ל?א.
א?ל ת??ג??ע ל?י ש??ם.
ז?ה א?סו?ר.
ז?ה נ?ע?ים א?ב?ל א?סו?ר.
מ?ה א?מ??א ת??ג??יד.
ל?א.
א?ת??ה מ?כ?א?יב ל?י.
מ?ה א?נ?י עו?ש??ה פ??ה ע?ל ה?ג??ג
ע?ם א?יש? ג?דו?ל ב??לו?נ?ד??ינ?י
ש??ד?ו?מ?ה ל?ד?ו?ד ש??ל?מ?ה.
מ?ה א?נ?י עו?ש??ה פ??ה ב??כ?ל?ל.
ל?א.
א?נ?י צ?ר?יכ?ה ל?רו?ץ מ?כ??אן
ל?ר?ד?ת ב??מ??ד?ר?גו?ת ה?א?ינ?סו?פ?יו?ת ה?א?ל?ה
ל?חו?ש? א?ת ה?כ??א?ב מ?ח?ל?ח?ל
ד??ר?ך? כ??ל ה?ו??ר?יד?ים
מ?כ?ו??ץ א?ת ה?ב??ט?ן
א?נ?י ל?א א?ל?ך יו?ת?ר א?ף פ??ע?ם ל?ש??עו?ר פ??ס?נ?ת??ר
ה?א?צ?ב??עו?ת ש??ל??י ק?פו?או?ת
א?סו?ר ל?ה?ן ל?ד?ב??ר
א?מ??א א?מ?ר?ה ש??א?סו?ר
מ?ה י?ה?י?ה א?ם מ?יש??הו? י?ד?ע
א?מ??א ח?ב??ק?י או?ת?י א?מ??א
ש??ל?ח?י ל?י י?ד א?ר?כ??ה מ?ה?ש???מ?י?ם
א?ת?? סו?ת?מ?ת ל?י א?ת ה?פ??ה א?מ??א
ו?א?נ?י ב??ק??ש??ת??י ר?ק ח?ב?ו?ק.
מתוך הספר "ב??רו?כ?ה א?נ?י ש??ע?ש??ית?י ע?צ?מ?י א?ש???ה" הוצאת "ביתן"