אפילו כרגע, ממרחק של כמה עשרות שנים, אני עדיין יכול לשחזר את הריגוש שהתגלגל בגופי, מהבטן לחזה, בכל פעם שסטיב אוסטין היה מכניע בעזרת זרועו הביונית עוד שוחר רוע מזדמן. מאז קמו עוד גיבורי על רבים, חלקם נגוזו עם רוח התקופה, וחלקם עדיין כאן כדי להשאר. אבל אני יכול רק להניח שאותו ריגוש ממש ממשיך להתגלגל בחזהו של כל ילד כמעט, כאשר ברגע האמת – ורק ברגע האמת – שולף גיבור העל שלו את כוחו המיוחד ומתקן (שוב) את הדורש תיקון.
כל הורה מכיר את הגיל בו הילד רוצה להראות שהוא יכול לבד
נהוג אולי לשייך את צריכת גיבורי העל לתמימות הילדותית, אולם דומני כי התופעה שייכת דווקא לאובדן התמימות. ליבת קהל היעד של ספיידרמן, באטמן, סופרמן, וונדרוומן, איירונמן, צבי הנינג'ה, פאואר רייג'רס, חסמב"ה וחבריהם ממוקמת איפשהו בגילאי 8-9. זהו בדיוק הגיל שבו מתרחשת מטאמורפוזה משמעותית ביותר בעולמו של הילד. בגיל הזה הוא כמו מתעורר מחלום, ומפנים את היותו ישות נפרדת בעולם. שונה מהוריו, נפרד מידידיו. לבדו מול חוויותיו ורגשותיו. הוא גם מבין כבר שיש רוע בעולם, ויש קשיים, ומריבות, וכעסים. מחלות ומצוקות, ואפילו מוות.
מצד שני, הוא עדיין לא מודע ליכולותיו, עדיין לא העמיד את כוחותיו שלו במבחנים קשים. אין לו שום סיבה להאמין שיש בו את היכולת להתמודד עם כל מה שמציב בפניו ההווה, ומה שאולי עוד צופן לו העתיד.
הדיסוננס הזה יוצר מצוקה גדולה, העשוייה להתבטא בדרכים שונות ומשונות. דומני שכל הורה שעבר את הגיל הזה יכול לספר על סוג כזה או אחר של שינוי התנהגותי חד ומאובחן אצל ילדו. התנהגות מחוצפת, מרידה במרות, שבירת יחסי קירבה ואפילו אלימות הם מהביטויים המוכרים יותר בגיל הזה. הכל סביב המסר שמבקש הילד להעביר לעולם, וגם לעצמו: אני יכול לבד!
מה קורה איתם אחר כך?
ואז, הוא פוגש את הגיבור. דמות נהדרת, בדרך כלל מצודדת, שבאמת יכולה להכל. הגיבורים העדכנייים יותר כבר ספגו מעט פוסטמודרניזם, והם יודעים להיות גם טיפה רכים, אנושיים ואפילו מבולבלים לעיתים. למעשה, זה בדיוק מה שמייצר את הריגוש ההוא בחזה שוב ושוב – המשחק המקדים הזה שבמהלכו נוצרת אשלייה לרגע, כאילו הפעם באמת יש סיכוי שהרעים ינצחו. אבל לא באמת. לא לצופים, לא לקוראים, לא לטובים ולא לרעים, לאף אחד אין ספק ולו לרגע, כי בבוא הרגע המתאים שלוף תשלף גלימת השלמות ללא רבב, וגיבור העל יגבר על המצוקה בקלילות אלגנטית, כאילו היה זה טיול של אחר הצהריים.
אז מה קורה איתם אחר כך, עם גיבורי העל שלנו? לאן הם הולכים כשאנחנו מתבגרים? האמנם נעלם לחלוטין הצורך שלנו במודל דמיוני שימלא את המחסור המתמשך שלנו בביטחון עצמי? האם אנחנו באמת גדלים להאמין שאנחנו בעצמנו יכולים להתגבר על הכל? לעניות דעתי האישית לחלוטין, הצורך שלנו בגיבורי על, לא זו בלבד שאינו נעלם, הוא אף מתעצם. דווקא כאנשים בוגרים אנחנו חייבים לאמץ לעצמנו את גיבורי העל שלנו, ולדבוק בהם באמונה שלמה שהם אכן אוחזים בכוחות על אנושיים, והם יצילו אותנו מידי כל צרינו. כך אנחנו ממציאים לעצמנו רבנים, מנהיגים, גנרלים, אלילי רוק וכוכבי ספורט. הנה יש לי פוסטר לתלות מעל למיטתי, דמותו של גיבור העל שלי שתושיע אותי תמיד, או לפחות תיתן לי את ההשראה כיצד להושיע את עצמי.
אתם מוזמנים להכיר את איציק ודנה, שני גיבורי העל שלי, שעלילותיהם באמת לא יאומנו אבל תמיד, בסוף, הם מצילים את העולם.