כל אישה שלקחה איזשהו חלק במיזם פמיניסטי כלשהו בשנים האחרונות יודעת לזהות אותו מקילומטר- הטרול. המתוחכמים יותר יפתחו ב"אני פמיניסט, אבל אני חושב שאתן משקיעות את המשאבים במקום הלא נכון". המתוחכמים פחות יאמרו מיד: "אני הכי בעד שוויון בעולם, אבל אתן שונאות גברים/ למה נשים עושות פחות צבא/ המאבק הזה כבר פתור". במורד סולם התחכום ניצבים "הרסתן את הרומנטיקה/ בנות מתלבשות חשוף מדי/ פדופיליה זה דווקא סבבה", ועוד למטה, ממש במדרגה האחרונה, יחד עם כמה אמבות יחסית מפותחות ופרוסות לחם ישנות במיוחד, נמצאים שלל הטיפוסים הססגוניים שבדרך כלל משאירים תגובות בטורי דעה של פמיניסטיות. הו כן, דן לב פועם ומודרניסט, אני מדברת עליכם.
הטיפוסים האלה לא סתם מחזיקים בדעות חשוכות. הם מחזיקים בדעות חשוכות עם הסבר מדעי, נימוקים מתנשאים עם שפה חצי מצוחצחת, בכיינות בריאה ופתק למורה מהבית. "הבעיה עם הפמיניסטיות האלו היא", הם פותחים ואומרים, ואנחנו מחכות בנשימה עצורה לאבחון הפסיכו-סקסואלי-התפתחותי התורן – "שהן רוצות להיות גברים, אבל הן לא יכולות". זה קצת פחות מצחיק כשהתגובות הללו לא עומדות בגאון, לבדן, כאנדרטה לשוביניזם שהיה וחלף, אלא משוכפלות בהמוניהן בתגובות בעמודי רשתות חברתיות ובטוקבקים. לא, אז זה כבר מתחיל לייאש.
את כל הטיעונים שלכם טענו כבר במאה ה- 17. זה לא עזר להם
צר לי לאכזב, טוקבקיסטים, אבל הייאוש לא נובע מהאפשרות שאכן כולנו לוקות במחלה נפשית חשוכת מרפא (ולא, מין טוב עם גבר רציני אינו תרופה, אפילו שהספרות הרפואית-טוקבקיסטית עדיין חלוקה בנושא), אלא מנפח ועוצמת גועל הנפש שאנחנו מקבלות לפרצוף בכל פעם שאנחנו מעיזות להרים את הראש ולומר "הי, תראו, פריבלגיות גבריות!". היאוש מגיע מקריאת התגובות המזעזעות לכל סיפור אונס באתרי החדשות, מהמחשבה שיש באמת כל כך הרבה אנשים שבטוחים שאם שתי נערות הושארו מעולפות על מדרכה ברחוב אחרי שעברו אונס קבוצתי, זאת באמת אשמתן. האם באמת כל כך הרבה נשים וגברים בטוחים שהרצון לשוויון ובטחון הוא הפרעה נפשית? מתי קם עלינו והתהווה כזה באקלש (תגובת נגד) אימתני, בו לוקחים חלק אנשים מצמרת עמדות הכוח השלטוני והתרבותי?
התשובה הקצרה היא: ובכן, מאז ומתמיד. קחו לדוגמה את אוסף הטיעונים הבא: "פמיניסטיות הן אוסף של נשים גבריות, מכוערות, שעירות רגליים שממורמרות על כך שהן לא מוצאות בעל", "פמיניסטיות מסרסות גברים", "פמיניסטיות מתעלמות מהעובדות הביולוגיות: ילד צריך את אמא שלו, ונשים אוהבות יותר באופן טבעי", "פמיניסטיות הן ילדות קטנות וטיפשות", וכמובן, הקלאסיקה: "פמיניסטיות הן פשוט שונאות גברים".
כל האמרות המקסימות מעלה, המוכרות כל כך לכל פמיניסטית מתחילה, הן הסאבטקסט של סדרת גלויות אנטי- סופרג'יסטיות משנות העשרה של המאה ה- 20. נשים שנאבקו על משהו בסיסי כמו זכות הצבעה – הזכות להשתתף כאזרחיות בחיים הציבוריים – נתקלו בחומה בצורה של גברים זחוחים וצווחניים, שנחרדו מהמראה של נשים שאינן רכוש המסתובבות ברחוב למטרות שאינן קשורות לטיפול בבית ובילדים. המחשבה על אובדן מעמדם הבלעדי כבני אדם, ועל הרחבת ההגדרה כך שתכיל גם את הדברים האלו שמנקים את הבית, עושים ילדים ושניתן לזיין, גרמה לתרעומת עצומה בקרב גברים בני התקופה, שבתגובה החלו לירוק את הטיעונים הרעילים והעקשנים הללו לחלל הדיון הציבורי.
מה יקרה אם נשים תקבלנה זכות הצבעה
מסכנה המשפחה של אישה שמצביעה
מכוערות ושונאות גברים
המצחיק הוא שאפילו אז התגובה הזאת לא הייתה חדשה. המאבק על חינוך לנשים, מאה שנים קודם לכן, עורר טיעונים דומים מאד – "נשים לא יכולות ללמוד, נשים שיכולות ללמוד הן גבריות ופסולות חיתון והן רק צריכות בעל שיוציא להן את השטויות מהראש". אפילו רטוריקת האשמת הקורבן של היום לא חדשה: משפטי אונס במאה ה- 17החזיקו בדיוק באותה אמת מידה ל"אונס לגיטימי" כמו מיודענו, הסנאטור טוד אקין, וסנגורי ההגנה אמרו בדיוק, אבל בדיוק מה שאומרים היום על נאנסות: מי הולכת ומשתכרת ככה, מה את חושבת שיקרה אם תלכי ברחוב ההוא, מה נראה לך שהגבר רצה ממך אם לא מין, ולמה, למען השם, לא דקרת אותו בצוואר עם החרב העצומה שאת אמורה לשאת עליך תמיד כדי להגן על עצמך, חסרת אחריות שכמותך.
עם כל השנאה שזורקים עלינו, אנחנו ניצחנו
כשמסתכלים על זה בפרספקטיבה הזאת, הייאוש דווקא חולף. כן, אפשר להליט את פנינו בידינו המטופחות ולבכות מרה על כך שאנחנו צריכות עדיין להלחם באותם הטיעונים המחורבנים ובאותן דעות קדומות איומות, אבל אפשר לראות את זה גם לגמרי אחרת: עם כל החרא שזורקים עלינו, ההתבכיינות והשנאה, אנחנו ניצחנו. אנחנו מצביעות, אנחנו עובדות, חלקנו התברגנו לצמרת מרכזי הכוח, והמילה שלנו לא מקבלת פחות משקל בבית המשפט מהמילה של התוקפן שלנו. אמנם יש עוד המון עבודה, אפילו בעולם המערבי, אבל בסופו של דבר, אנחנו ניצחנו, ואנחנו נמשיך לנצח.
בכמה מאותן גלויות אנטי סופרג'יסטיות מופיעים גברים המטפלים בתינוקות ומטפלים בכביסה. שערו בנפשכם, גברים עושים עבודה משפילה כל כך, כמו לטפל בילד שלהם. זה אמור להיות דימוי אפוקליפטי, מחריד ומערער, אבל לצופים של היום זה נראה יחסית סטנדרטי. גברים רבים רוצים לקחת חלק בחיי ילדיהם, והם תופסים את האבהות כחוויה חשובה וכחלק מהותי מההגשמה העצמית שלהם. גם לקיחת החלק במטלות הבית היא עניין כמעט מובן מאליו, לפחות באופן מינימלי, ואלו דברים שגברים, ולא רק נשים, נלחמים עליהם.
גברים עושים עבודות בית. אפוקליפסה
הממזרות ממשיכות לשנות את הכללים
כיישות פוליטית, אני לוקחת צד בכמה מאבקים חברתיים. מכל המאבקים והזהויות, הפמיניזם – המלחמה על הזכויות שלי – הוא היחיד שלא מעורר בי יאוש עמוק ואדישות לאורך זמן. הוא המאבק היחיד שבסופו של דבר, כיף להיות חלק ממנו כי הוא מתקדם בלי הפסקה, ושום באקלאש לעוס לא יכול לעצור אותו לאורך זמן.
כמובן שיש עוד הרבה עבודה, ואנחנו רחוקות מהחזון האידיאלי של שוויון מגדרי, אבל כל זה לא משנה את העובדה הבסיסית: באסה לכם, טוקבקיסטים, הממזרות ממשיכות לשנות את הכללים. אתם יכולים לשאות את השופט בדימוס נסים ישעיה, את נתן אשל או את הנשיא לשעבר משה קצב.
במאבק על החיים שלנו, אתם נובחים, אבל אנחנו מנצחות.
תנועה אחת שדווקא נכשלה