הבנה

הרגעים האלו בחיים שפתאום אני מבינה,

פעם זה היה צליל האסימון שנופל לתוך פתח תכלת ממתכת, באמצע הרחוב

והיום זה צלצול שעון תזכורת שמזכיר לי שהיום יום ההולדת של אבא.

אלו רגעים בודדים, ולעיתים קטנים- אבל ההבנה בהם גדולה. ויקרה מפז.

הבנה שלא תמיד ברורה בשלמותה באותו הרגע. והיא כמו סוכריות קופצות שנתקעות בשיניים.

הרגע שאת מבינה שאמא שלך לא יודעת הכל. ואפילו לא יודעת כלום בנושא מסוים.

שהיא בעצם אדם שואל,שלא מבין מה הולך בעולם- ולמה הכל קורה רק לה?

את מבינה שהיא פעם הייתה ילדה קטנה שחיכתה שאמא שלה תכין לה עוגת יום הולדת ותצעד יחד איתה כמה קילומטרים עד לבית הספר לכבד את ילדי הכיתה.

ילדה קטנה שרצתה להתחתן עם בעל מפעל לממתקים ובמקום-התחתנה עם ספרן שלובש סוודר מעוינים.

נערה שיצאה לעשות את הדרך הארוכה למצדה עם תנועת הנוער שלה, טיפסה על סולמות, ישנה בתוך שק שינה עם חברה טובה והקשיבה לטרנזיסטור שהשמיע את חוה אלברשטיין.

נערה רצינית שלומדת לבחינות, אבל ממתיקות סודות עם אחותה הבכורה בין לבין.

חיילת מופתעת, שלומדת להחזיק נשק ולהצדיע. שתופסת טרמפים מדימונה עד לצפת, מירושלים לאילת ומבאר שבע לראשון לציון.

מתי היה לה זמן להסתכל מהצד ולחשוב לאן כל זה בעצם הולך?

אני עושה מה שאני רוצה או מה שמצפים ממני, ומבנות דורי?

מתי אספיק להגשים את החלומות שלי, הטיפשיים והמופרכים ביותר?

מתי אטוס באווירון לחוץ לארץ ואפגוש גברים משכרים?

אולי זה בגלל החלומות שלי שפוגשים את שלה והכל נראה כמו עננים בתוך סופה.

וכל הרגעים שאני לא מבינה כלום. שזה בעצם הרוב, ככה זה מרגיש, שהכל לא מובן.

התנהגויות של אנשים, מבטים בוחנים, מן רצון של כולם להיות בטווח של הנורמטיבי, ורק לי זה מרגיש לא מדויק.

אני לא יודעת מי אומלל יותר,

ולמה תמיד אני חושבת במדדים של אומללות?

מה עם מדד חיובי יותר

מה עם קצת דבש בתוך ארל גריי- זו המהות של יחסים לא?

אנחנו כל הזמן מנסים להמתיק, לשכך את הכאב, את הגעגוע הבלתי נגמר הזה.

מנסים להרחיק את הרגש הזה מאיתנו, וכל הזמן זה עדיין מהדהד.

אז מה נשאר לנו לעשות?

לצפות לרגעי ההבנה ולקבל את הרגעים שאנחנו לא מבינים, ומה יש בטווח- כל השאר, ארל גריי עם חצי כפית סוכר ועוגיית פרג, רק שהגרמנים לא ייקחו לנו גם את זה.