כואב לי כואב ! ( סיפור על זוג נעליים אחד) ? חלק א

• ·        ניתוחים מגיל צעיר   
• ·        חרמות ע"י קבוצת השווים  
• ·        אי קבלה למסגרות חינוכיות
• ·        אי קבלה לעבודה
• ·        חוסר נגישות של מקומות
• ·        ידיעה שלא אוכל לעשות כל מה שארצה ולהיות כל מה שארצה
• ·        בדידות
• ·        יחס החברה אליי
• ·        פיזיותרפיה
• ·        שברון לב

 –   את רוצה להיות חברה שלי ? כן , עניתי בשמחה" . וחשבתי סוף סוף גם לי הציעו חברות אחרי שכל בנות הכיתה שלי כבר קבלו פתקים לתיק עם הצעת חברות מהבן המעוניין . הוא היה חכם ויפה  , בדיוק מה שרציתי . שבוע אחרי ואחרי שישב לידי במסיבות כיתה בזמן שכולם רקדו סלאו רחוק  עם חברותיהם  אמר לי : " אני לא רוצה להיות חבר שלך יותר " שאלתי: "למה  ? ? כי את משעממת אמר, אי אפשר לעשות איתך כלום , רק לדבר "

 (שברון לב ראשון , גיל 10 )  

–  בתום כל ניתוח  ואחרי תקופת מנוחה קצרה  היה צריך לעשות פיזיותרפיה  לבדיקת ההישגים של הניתוח   

 ושמירה עליהם . " בואי אפרת מתחילים היום בפיזיותרפיה . "אבל לא עבר מספיק זמן מאז הניתוח אמרתי  

" אני צריכה לנוח עוד"  ענית : " לא, את לא תגידי לי אם עבר מספיק זמן או לא. קחי כדור הרגעה ובואי חכה לך בחדר " . הכאבים היו עזים לא התביישתי לצרוח הפעם . חשבתי אם אני סובלת שגם היא תסבול  .

ככה את יודעת מהו כאב של לידה והוסיפה את עושה לי כאב ראש ,תפסקי" ואני לא הפסקתי .

יצאתי בתום הטיפול בגוף רועד לכיוון החדר שלי בליווי אחד ההורים ואז פגשה אותי האחות : " זו את

שצעקת עכשיו , הפכת את כל ביה"ח " . לא עניתי והמשכתי ללכת . ( פיזיותרפיה , גיל 14 )

– הגעתי לביה"ס  ממתינה שיקראו לי עם כל החומרים הדרושים ( תיק העבודות שלי ( . באתי מוכנה עם כל

ההסברים והדוגמאות, הכנתי שעורי בית וניסתי לשמור על אופטימיות – הרי קראו לי לראיון .

ישבתי מול המראיינת הייתי מלאת בטחון במהלך ואחרי הראיון ידעתי מה להגיד והבאתי דוגמאות .

טלפון צלצל בקו השני הייתה היא ואמרה : "אנו לא צרכים כרגע עוד מורות" . יום טוב .

(  ראיון  עבודה, גיל 32 )  

צרת רבים חצי נחמה – הרבה מכם מסמנים v עכשיו  על חלק מהסעיפים ברשימה למשל , שברון לב , בדידות

או אי קבלה לעבודה.  ויתכן אפילו שמוספים לה סעיפים אחרים שלא חשבתי עליהם או לא חוותי בעצמי עדין  כי  אינם חלק מעולמי או שטרם חוותי אותם למרות גילי המופלג  . אכן יש מצבים בהם הידיעה שהאחר חובה דבר זהה או דומה מנחמת ? זה לא קורה רק לך , אתה לא לבד בסירה ( זה מפחיד להיות לבד ועצוב ) , אפשר להישען על החבר מהסירה , אני עליו והוא עליי . זה קרה לי בחיים יותר מפעם אחת בהם הידיעה שהאחר חובה כמוני ניחמה והשיחות עם האחר היו ארוכות מפורטות רגשיות רציונאליות תוך התבוננות על כל הזוויות . פעם אני המקשיבה ופעם אני השופכת . בשיחות מאין אלה המלים החוזרות הן נכון , בדיוק , אתה צודק\ ת , איך ידעת .

שיחות ארוכות שכאלה מפיגות את תחושת הבדידות שבסיטואציה וגורמות לי לחשוב שאני מנקה את הארובות הפרטיות שלי מבפנים ועמוק  . אך בסופן אני עייפה פיזית ונפשית

צרת רבים נחמת טיפשים  –   אני שונאת לחוש טיפשה (וזה כבר קרה לי בעבר ) . כאשר אני יודעת האחר חובה כאב דומה או זהה לשלי לעיתים הידיעה לא תורמת ואפילו מפריעה . זה שסימנתם v  בחלק מהרשימה  , זה שאתם מספרים לי שאתם חווים דבר דומה או זהה ? איך זה בדיוק פותר את הבעיה שלי ?

לעיתים , חשה אני שהוסיפו \ התערבו לי בבעיה ובכאב הפרטי שלי . שהרי, אין לעולם סיטואציות זהות אחד לאחד ואין אנשים דומים זה לזה לעולם . ומכאן הדרך לתחושת הטיפשות קצרה והיא מהולה בתחושת כבדות . ובמקרים כאלה התחושות מדברות , ידיעת הכאב של האחר בזמן שכואב לי מעמיקה את הכאב שלי כי עד שמגעים לסוף של העידוד אם בכלל ,האחר מעניק לך עוד וריאציות לכאב שלך שלא חשבת עליהם קודם והן כואבות אז אולי עדיף היה שלא היית יודע ? בבחינת אני מספיק יצירתית עם הכאב , ואני לא צריכה יצירות של אחרים . כמו כן , כשאתה מתעסק ושומע על כאבו של האחר אתה חסר אנרגיות להתעסק בכאב שלך ואז עולה השאלה " אתה זוכר שכואב לך ולא לאחר וזה חשוב לזכור ולא הפתרון מתמהמה והפצע מדמם יותר . ואם בפתרון עסקינן אז לעיתם אתה חש שאתה המנחם ולא מנוחם .כן , גם כן אני בסוף עייפה פיזית ונפשית וטיפשה .  

כואב לי כואב –   זה נולד בעקבות אירוע או סיטואציה (אתם מוזמנים לבחור אחד כזה מהרשימה למעלה ) שתוצאותיו לא כפי שרצתי או ציפיתי קיוויתי  ואז בד"כ מגיע שלב ההלם בו אני שומעת את האינפורמציה אך הלב והראש עדיין אטומים מסרבים לקבל בשלב הזה אני יכולה לחזור על המידע אך מבחינתי זה זהה לכול רעש שאתם מכירים למשל צפצפת מכונית אחריו מגיע השלב הרציונאלי כאן המיידע מחלחל לאיטו למיינד שלי

ועובר לו בתאים האפורים בשלב הזה אני מבינה את המידע אך באופן היבש והאינפורמטיבי כמו לקרוא מידע בגוגל . השלב הרגשי נובע וצמוד לשלב הרציו אחרי שהמניד קלט את האינפורמציה מגיע שלב הפרוש והתוצאות של השלב הרציונאלי שהן כאמור רגשיות  . ככול שחולף הזמן מגלים  בי סימני עצבות , בדידות , חוסר תקווה , ראיית שחורות  ,ניתוק מהסביבה,פסימיות וכעס ? חוסר ההלימה המוחלט בין הרצוי למצוי מוביל לשבר ולתחושה שאני מבוזבזת למשל יש לי ידע וכישורים אך במציאות אף אחד לא רואה אותם ולא מוכן לתת לי צ'אנס

מנקודה זו ,התסכול נצמד אליי כמו דבק והבכי הפך למנת חלקי בן לוויה לכול מקום התפקוד היומיומי נשאר על קנו הבכי הוא כמו נקודה חדשה בליבי שרק  מחכה שילחצו עלייה וכשהוא פורץ הוא פורץ בכול העוצמה ללא מעצורים .

אני בחרתי רק בשלוש דוגמאות לעניינים כואבים עבורי אך לאורך חיי חוותי כאבים מכל הסוגים וכאשר הסיטואציה הייתה כואבת במיוחד היא עוררה בי מכאובים ישנים אחרים קשורים ולא קשורים לסיטואציה הנוכחית כאילו נפתח הסכר ולא ניתן עוד לעצור את הסחף ואני חשה מוצפת בכל האירועים וכואבת בנקודה  זו על הכול לדעתי משום שהייתי שברירית אז ולא השכלתי להשתמש ברציו שלי לפתרון ומכאן הימים נראו : עשייה  בכי עשייה ובכי וחוזר חלילה . כמו ליפול לתוך תהום עמוקה ואפלולית שכדי להתקדם צריך היה לקום ולטפס החוצה . אך לא היה לי את הכוח היכולות והאמונה והדרך לאור הייתה ארוכה ומפותלת וכואבת

סיפור על זוג נעליים אחד  –  לי יש רק זוג נעליים אחד. וכל פעם שצרך להחליפן אני קונה את אותו זוג בדיוק . וזה לא בגלל ש38 שנים לא מצאתי את הנעליים שהן לטעמי . אלא שאותו הזוג נכפה עליי מתוקף מוגבלותי . השאלה הנשאלת היא : האם היית רוצה בכול זאת לנסות נעל אחרת ? ? אז ככה , נכון שישנם מצבים בהם הנעל לוחצת וכואבת למשל , שאתה דורך על אבן או שהאצבע התעקמה  וכל שרוצים זה להוריד את הנעל ולישר את האצבע ובנקודה הזו מאוד מפתה להחליף זוג נעליים . מה קורה אז , הנעל האחרת גדולה או קטנה מידי  או לוחצת ואז קשה ללכת . ומכאן, אם התוצאה בשני המצבים זהה מה עדיף ? – כאב שלך מוכר או כאב זר לא מוכר ? נעליים שלך או נעליים  של אחר ?? ? אני  בוחרת בנעליים שלי המוכרות,בכאב שלי המוכר והידוע ולא בזרות שטומנת בתוכה אי ידיעה וערטילאיות זה כמו להיות בערפל בו כידוע הראות לקויה 

 ולסיום – Walking In My Shoes

Now I'm not looking for absolution

Forgiveness for the things I do
But before you come to any conclusions
Try walking in my shoes
Try walking in my shoes

You'll stumble in my footsteps
Keep the same appointments I kept

If you try walking in my shoes

 If you try walking in my shoes 

[video:http://www.youtube.com/watch?v=-4YEW8uibkY&list=RD02Fy7FzXLin7o ]