"אין באמת גנבים בעולם, נכון אמא?", שאל אותי הבכור כשהיה בן ארבע במהלך נסיעה, "נכון?".
האם היתה זו שאלה, או בקשה של ילד קטן שפונה אל מי שמהווה מבחינתו את האמת המוחלטת? בבקשה אמא, הם פונים אלינו, תקני עבורי את העולם. עשי שהכול יראה הגיוני, עשי שכמו באגדות, הרשע יקבל את עונשו והטוב ינצח. כי באגדות, הטוב תמיד מנצח, ספיידרמן תמיד הגיבור וסופרמן מציל את כולם.
"אסור להרביץ!", אנחנו מלמדים אותם, "אסור לחטוף!", "זה לא שלך!", "צריך להתחשב!". כמה אנחנו רוצים לשמר עבורם את הבועה הזו, שבה האמת שלנו היא הקובעת והאקסיומות אותן אנחנו מנסים להנחיל הן המטרה אליה יש לשאוף. ואז מגיע גיל ארבע והם מתחילים לאט לאט להבין.
הם מתחילים להבין שהרוע קיים לא רק באגדות, אלא כאן, לידם. הם עדיין מתקשים להכיל את ההבנה שגם מבוגרים יכולים להיות רעים. לגנוב, לחטוף, לשקר והגרוע מכול – שגם מבוגרים מסוגלים לפגוע בילדים. הלב התמים מתקשה לשאת את המחשבה הזו. הרי המבוגרים אמורים לשמור עליהם, ללמד אותם. המבוגרים אמורים להחזיק במפתח לתובנות הגדולות והנשגבות מכולן – אלימות היא דבר רע, כל אחד צריך לכבד את האחר, אסור לגנוב. אז איך הם אמורים להתמודד עם המחשבה שאותם המבוגרים עלולים להוות עבורם את הסכנה הגדולה ביותר?
כשהתארח חבר אצל הקטנטן, הכריז הקטנטן כי האופניים שלו מלאות בדבק דמיוני ואי אפשר לרכב בהן. כמובן, הכריז החבר, זה הרי ברור, היה כאן גנב שנכנס דרך החלון ושפך דבק על האופניים שלך. מיד ביקש החבר דף וצבעים, נעלם למספר דקות וחזר עם דיוקן מלא ומדויק של הגנב. סלוטייפ! אני צריך סלוטייפ כדי להדביק את התמונה לשולחן בסלון ואז תוכלו להכיר את הגנב כשתראו אותו. הקטנטן התבונן מהצד ברצינות, לא מזלזל לרגע במשימה החשובה הזו.
"אמא", אמר לי מספר ימים מאוחר יותר, "תקני לי מכונה שמעלימה אנשים". את מי אתה רוצה להעלים? אני שואלת. הוא נאנח, העולם כבד מדי לעיתים מכדי שהכתפיים הקטנות יוכלו לשאתו. "אם יבוא גנב, אני אלחץ על המכונה ואעלים את כל המשפחה מכאן". אז ישבנו יחד בחדר שלו והכנו מכונה שמעלימה אנשים. הבכור הצטרף למשימה ודאג להיעלם בכל פעם שהקטנטן הפעיל את המכונה. היה נהדר. הוצאתי עוד באג קטן מהמערכת, חשבתי לעצמי.
ואולי לא…
"נו, קנית לי כבר את המכונה שמעלימה אנשים?", שאל אותי הקטנטן כשיצא מהגן. אבל כבר הכנו מכונה כזו, אני אומרת לו… "לא, אמא, זו היתה מכונה דמיונית למשחק, אני צריך מכונה אמיתית שמעלימה אנשים!". אנחנו נחשוב על פיתרון, אני מנסה לענות לו, איך אפשר להשקיט את הלב הקטן…
והוא לא מבין, הוא לא מסוגל לתפוס באיזה הר געש של כאב הוא נוגע. הר הגעש העצום הזה שלנו, הפחדים הקשים ביותר שלנו, החרדות האלו שיושבות לנו עמוק בתוך הנשמה וקורעות את הלב. הסיוטים שלנו, החלומות הנוראים שיש לכל אמא החרדה ממה שעלול…
כי אנחנו יודעים. ראינו כבר את הצד הזה של העולם. ראינו רוע. הבנו רוע. אבל לך תסביר להם איך בשם הדת רצח צלף לפני הרבה שנים את שלהבת פס הקטנטנה לאחר שכיוון ישירות לעברה, לך תסביר איך אפשר לנצל את הטוב והתום שלהם ולפגוע בהם. לך תסביר להם למה אמא לא נותנת להם להיכנס לשירותים בקניון לבד ואיך, כמו רובוטים, מנסים אבא ואמא לשלוח זרועות של ברזל ולתת להם לרוץ רק בין הזרועות. כי רק שם הם יכולים להיות בטוחים וגם זה לא באמת נכון.
"אבל למה היא הרגה אותן?", שאל אותי הבכור כשהסבירו להם בבית הספר על האמא שחנקה את שתי בנותיה הקטנות בעיר מגורינו לפני מספר שנים. "היא אמא שלהם, איך היא יכולה?". החיים מתגלים להם, לאט לאט במערומיהם והם נושאים אלינו עיניים.
אז תקני לי ,אמא, תקני לי את העולם הזה והיפכי אותו להגיוני. כי לא יתכן, לא יכול להיות שהוא באמת כזה. לא יכול להיות. לא יכול להיות שמבוגרים משקרים באינטרנט ורושמים שהם בני עשר כדי להזיק ולפגוע בילדים. לא יכול להיות שמבוגרים מרביצים לילדים. הרי אתם אמרתם לנו שאסור להרביץ. אסור לפגוע. אסור להכאיב.
אז למה, אמא?