הפכתי לאוטוריטה בזכות ובגלל הטלוויזיה.
לטלוויזיה יש המון כוח ואם אתה לא אדם כריזמטי שמדבר לעניין ובמקצועיות, לא תשרוד את זה.
כשאדם עושה משהו, הוא לא רואה איך זה נראה מהצד כי הוא בתוך הדבר עצמו. הוא לא יכול לשים את האצבע ולומר: "איזו דרך עשיתי" כי הוא מכיר את הדרך, יודע מתי היה לו קל ומתי קשה, אם קרה לו נס או שזה היתה עבודה קשה; נבואה שהגשימה את עצמה או סוג של מזל וברכה. זה בא ביחד.
ברגע שבנאדם הופך את הכישרון שלו למקצוע שלו, הסיכויים שהוא לא יצליח קלושים.
בשונה ממה שאפשר לחשוב עליי, ממש לא סימנתי את דרכי מההתחלה. אני סיפור נעים של צירופי מקרים ואמביציה. לא הרבה אנשים יודעים מה הכישרון שלהם, ולשם כך הומצאה האוניברסיטה עם כל מיני תארים אזוטריים, שהם לא מקצוע אלא תואר.
כשהתחלתי, בכלל לא ידעתי שזו תהיה הדרך ואגיע למקומות האלה. האמת היא שאם תשאלי אותי היום מה אני רוצה לעשות בעוד כמה שנים, אני אענה בסימן שאלה מאוד גדול. יש לי חלומות מאוד מופשטים.
אתה לא מתחיל את דרכך בראייה עסקית כי אתה לא בונה את עצמך כעסק. אתה עובד בכישרון שלך ומתפרנס ממנו.
כשהתחלתי לפני 12 שנה לעסוק במקצוע הזה, לא אמרתי: אני דורין אטיאס. יש כרישים בחוץ שמחייבים אותך לראייה עסקית, אחרת הם יבלעו אותך. ככל שאתה מתבגר – מילד לאיש, ממכולת לסופר, מדורין למותג, אתה חייב לחיות בתוך המציאות הזאת ולאט לאט אתה הופך את המקצוע שלך לעסק.
להגיד שהגעתי לנחלה ואני עושה את זה ביי דה בוק? לא. אני תמיד אומרת שמזל שהמציאו את המשפט: "אתה אומן, אין מה לעשות. אמנים לא יודעים לעשות עסקים", ובזה בעלי עוזר לי. אני מקשיבה, לומדת ורואה התנהלויות של אחרים, מבינה מה כדאי ומה לא. יש המון אנשים שאני מאוד מעריכה את הדרך שבה הם מיצו את המקצוע שלהם. ניקח לדוגמה את מיקי בוגנים. הוא הפך את הכישרון שלו לעסק משגשג ומקסים, וזה מדהים בעיני. מאוד ראוי להערכה.
אין עוד אחד כמוני, כמו שאין עוד מיקי בוגנים. אנחנו אנשים שהכישרון האישי שלהם הוא מה שמוביל אותם.
אין מצב שאני לא אפרגן למישהו שמגיע לו, כי הוא לא מאיים עלי בשום מקרה ולא מהווה שום מכשול. מה ששלי הוא שלי, זה ב-די.אן. איי. שלי. אפשר לחקות, אפשר לנסות, אבל כשאני מסתכלת על מיקי אני מסתכלת עליו כעל מושא הערצה. כיף לו שהוא הצליח לקדם את עצמו ולהתקדם ככה. ברור שיש מי ששם לי רגליים, אבל הוא שם אותן מתוך ידיעה וכוונה לשים לי רגליים.
איך מנטרלים ביקורת או תגובות? לא קוראים ולא שומעים. זה הסוד שלי להמשיך.
מסביבי, כולם יודעים לא לספר לי. ברגע שאתה לא יודע זה לא קיים, ואז אתה נשאר נאמן לאמת שלך, שלא נכנסת לכבלים של ביקורת. אנחנו בני אדם, וביקורת משפיעה עלי כמו שביקורת שלי משפיעה על אנשים. כשאני לא שומעת את זה אני יודעת מה טוב לבד או מה רע לבד. מבחינתי הביקורת הרלוונטית היא זו של הממונים עליי: הצוות של גיא פינס והמשפחה שלי, שיש לה את הרצון הכי אובייקטיבי שאני אצליח.
את הטוקבקים כותבים חייזרים ולא בני אדם.
מאחורי הטוקבק אין בנאדם שפוי, הגון ורציני שיש לו חיים חוץ מלכתוב טוקבקים. בפוליטיקה הטוקבקים רלוונטיים בעיניי, אבל בכל מה שקשור ב-Lifestyle, בתחום שבינו לבינה ובאימהות ? הכל בעיני המתבונן.
בחיים לא קראתי טוקבקים.
אם אני מתעניינת בביקורת, זה בביקורת שנכתבה על ידי עיתונאי שלא מתבייש לחתום בשמו. למה אנשים חותמים על טוקבק עם "משה המלך" ולא מזדהים? קום, משה המלך, ותגיד מי אתה. הפעם האחרונה שראיתי ביקורת עליי, היתה כששי גולדן הדליק שלוש משואות ביום העצמאות: אחת מהן היתה לדורין אטיאס. כמובן שהרגשתי שמחה, אבל בעיקר היה לי נעים שידעתי מי כתב את זה, מבקר שיש לו דעה על אלף ואחד דברים, ואני חלק מהם.
זה לא שאני נעלבת מאצבע משולשת, אבל אני לא יכולה שלא לשאול את שגב משה למה הוא שולח אלי אצבע כזו אפרופו איזו ביקורת שהעברתי עליו או על אשתו פעם.
אני באמת נפעמת מזה. אני אפילו צוחקת על זה. כשאני שמה את זה בפינה שלי זה סוג של מראה לאנשים האלה. תראה איך נראית.
אסתטיקה אנחנו משיגים על ידי עדנה. כל דבר מוגזם הוא לא אסתטי: בשיער, באיפור, בבגדים.
מצד שני, אני יכולה להגיד שהגזמה מכוונת היא אסתטית. עץ אשוח הוא דבר מאוד אסתטי, והוא מוגזם. ההגזמה היא מכוונת. בבגדים, אם את רוצה להשיג מראה בוטה מהרגיל, תעשי את זה בשילוב בין חלק גוף עליון לתחתון. אל תבליטי הכל. קחי דבר אחד שיהיה התכשיט שלך ושכל השאר יהיה אנמי.
קורבנות אופנה היא דבר נורא בעיני. טרנדים הם רק בגדר המלצה.
לא הגיוני שתבחרי את כל הבגדים שלך כי הם טרנדיים עכשיו, בעונה הזאת. טרנד זו המלצה ומודעות. חוץ מזה, כדאי לדעת להשתמש בו כראות עיניך.
גבר, להבדיל מאישה שיכולה לסגל לעצמה מראה גברי, צריך לדעת שהגבול בין המראה הגבי לנשי צריך להיות מאוד ברור.
תמיד לשמור על המראה הגברי שיש בו מקום של רשלנות, אבל לא רשלנות מוזנחת, אלא רשלנות ספונטנית. לא הכל חייב להיות מוקפד, תואם ויושב פיקס כמו אצל אישה.
המטרוסקסואליות הוא תהליך מתבקש שהגיע בעקבות הקידמה.
היום האופנה היא צורך מאוד בסיסי ומדובר, ומגזיני אופנה הם לא רק לאנשים שעוסקים במקצוע. לדעתי זה קצת הרחיק לכת. הגבול בין המטרוסקסואליות לנשיות הצטמצם, וזה חוזר אל נושא המוקפדות. המטרוסקסואל לקח את הגבר למקום כל כך מוקפד ועשוי, שבאיזשהו מקום זה איבד את הגבריות.
"בני ברק שיק"? זה שלא רואים להן את המרפקים, לא הופך אותן לצנועות.
הן דופקות פיאה שכולנו היינו רוצות שיער כזה, הן שמות גרביונים עם ברק שכולנו היינו רוצות ברק כזה בעור. הצניעות פה בעיני נתונה לדיון. מצד שני, אני נורא אוהבת לפעמים בגדים במראה החסוד, שהוא בעיניי נורא מפתה. לא מגרה אותי לראות אישה שכל העניינים שלה בחוץ. אותי מגרה אישה שמשאירה לי מקום לסקרנות. זה יכול להיות עם מכנסיים מאוד צמודים אבל חולצה גדולה והכתף בקושי מבצבצת. יש מקום לסקרנות, נשאר מקום למחשבה. לא הכל לפנים.
יש דברים שהם נתונים אובייקטיביים וצריך לדעת להשתמש בהם.
במקום לשמור את הג'ינס שעלה עלייך לפני חמש שנים, עד שהוא יעלה עלייך שוב, קני אחד שיעלה עלייך היום. לא נעים לראות מיתאר גוף בתוך בגדים צמודים ושקופים, גם כשאת מאוד רזה. יש בזה משהו מעורר סלידה. אני לא אגיד שאני לא מקפידה על גוף חטוב ועל תזונה. אני אוכלת מה שצריך, אבל אני אינדיבידואל ויש אנשים שונים לגמרי ממני.
אני לא מכירה אישה שאין לה הפרעת אכילה. אולי אחותי.
יש הפרעות מאוד קיצוניות שמגיעות לרמת המחלה וסכנת החיים, ויש את הרמה של כולנו, שרוצות גזרת 90:60:90. לאישה אחרי לידה שלא רגילה לראות את עצמה עם שבעה קילו תקועים שלא ירדו בלי דיאטה, זו התמודדות לא קלה. את לא מכירה את עצמך ככה. מה תעשי אם לא דיאטה? איזה ברירות יש לך? ספורט ודיאטה. דיאטה זו לא בהכרחה הרעבה. זו בהחלט יכולה להיות תזונה נכונה. לשים אצבע ולהגיד: מה אתן מרעיבות את עצמכן? קטונתי. נשאיר את זה לעדי ברקן.
הדבר שהכי מעניין אותי בחיים זה החיים שלי, לא של אף אחד אחר.
אני שואלת לשלומם של בני המשפחה, המכרים והקולגות, שמחה כשמישהו מצליח ועצובה כשמישהו נכשל, אבל בגדול מה שמעניין אותי זו השמחה, ההצלחה והבריאות של הבית שלי. לא מעניין אותי כלום. אחד ילך, אחד יחזור. את יודעת כמה שהעולם ענק? כמה אנשים באים והולכים? פרופורציות, זה הדבר הכי חשוב.