הגבינה הצהובה החדשה שלכם מגיעה בלי חומר משמר! באמת! תראו כמה שאנחנו נהדרים!, מתנצחות שתי יצרניות בינהן על מסך הטלוויזיה שלנו. "מה אתה עושה צחוק,ברור שיש", מגחך האיש בפרסומת שעובר בדיקת ראיה אל מול תמונות מטושטשות של חבילות גבינה צהובה. ברור שיש שם חומר משמר. אבל אצלנו אין.
אז מה אם שנים על גבי שנים האכלנו אתכם ואת ילדכם הקטנים בחומר המשמר הזה שבדיוק הוצאנו. בשביל מה לדבר על זה? אז מה אם אף פעם לא טרחנו להסביר לכם על חומרים משמרים ומה עלולה להיות הבעיתיות בצריכה קבועה של חומרים אלו. אכלתם את זה והייתם ממשיכים לאכול את זה עוד הרבה שנים. אבל עכשיו אצלנו אין. מה עשו לכם כל השנים הללו שצרכתם את החומרים הללו בקביעות? כאן מגיעה התשובה הישראלית האולטימטיבית – "יהיה בסדר". אין סימן אז כנראה שלא קרה כלום.
מן הרגע בו החלטתי להסיר את הכיסוי מהעיניים, נגלה אלי עולם מטורף של תעשייה כימית שפרסתי בפני הילדים שלי, כדי שיבחרו. רוצים סוכריות גומי?, חמצוצים?, את המסטיק הוורוד המנצנץ מהמכונה במתנ"ס או את סוכריות המקל הקטנות והצבעוניות? אין בעיה, קחו עם זה גם טרטזין שעלול להחמיר היפראקטיביות בילדים, לגרום להתקף באסתמטים ועוד ומנה של סנסט ילו או אדום אלורה, כולם מזיקים, כולם מעוררים תגובות בגוף. אנחנו רוצים את הטוב ביותר עבור הילדים שלנו אז למה אנחנו וקונים להם כימיקלים שכל כך לא טובים להם?
אז למדתי. לאט לאט למדתי מה כן ומה בשום פנים ואופן לא. למדתי שלרסק העגבניות שלנו דוחפים סוכר וגם לשימורי התירס. למה? שאלה טובה. למדתי מה עושים ממתקים על הבוקר לילדים ולא, לא מדובר על שוקולד אלא על דגני בוקר, שוגי וגם לחם עם ממרח שוקולד. למדתי שאחוז גבוה כל כך מהאוכלוסיה רגיש למוצרי חלב אבל עדיין צורך אותם. למדתי שמוצרי החלב שלנו נותנים לנו הרבה פחות סידן ממה שאנחנו חושבים, בגלל הזרחן. למדתי לקרוא רכיבים. למדתי מה עושים לנו לאוכל ומה לוקחים לנו ממנו כשמעבדים אותו בלי הפסקה.
למדתי ועכשיו כבר אין לי דרך לחזור לאחור. אני גם לא רוצה.
הלו, תעצרי רגע. זה נשמע כמו עוד אחת מהקיצוניות האלו שמגדלת חסה במרפסת. האוזן נאטמת. הנה עוד מישהי שתגיד לי מה טוב לי ומה לא. עשי לי טובה ותעזבי אותי בשקט.
אני לא מטיפה. רק חולקת איך זה היה אצלי. השינוי הזה, אצלנו, החל לפני שנתיים וחצי וממשיך עד היום. הולך ומעמיק ככל שהזמן חולף. לאט לאט ובזהירות. אני לומדת, הסתייעתי בתזונאית המקסימה עתליה דלל אשר הנחתה אותי ומלווה אותי עד היום.
אני יודעת, זה נראה דמיוני כשחושבים על זה. לתת לילדים קינואה, פסטה מקמח מלא או רחמנא ליצלן, פסטה מקמח כוסמין, לשכנע אותם להפסיק עם דגני הבוקר המתוקים, עם הלחם הלבן, להגביל ממתקים, להוציא מהתפריט לאט לאט מאכלים מזיקים ולשמור אותם לאירועים מיוחדים בלבד.
הקלישאה הכי מרוטה, עבדה אצלי ועובדת עד היום. לשתף אותם. רק לשתף אותם. אז ישבתי איתם מול המחשב והראיתי להם ממה עשוי האוכל שלהם, מה יש בצבעי מאכל ומה הם יכולים לגרום לגוף שלהם. הראתי להם את הנזקים שנגרמים מצריכה גבוהה של סוכר. לימדתי אותם מה יש בממתקים שלהם וכמה הצבעוניים המנצנצים האלה מזיקים. ואתם יודעים מה? זה די הוציא להם את החשק. בעיקר שהראתי להם ממה עשוי המרשמלו שלהם (ג'לטין דגים, בדקתם פעם מה זה בדיוק?), מה יש בתוך מיץ ענבים (בעיקר סוכר) או ממה עשויים נגיסי העוף שהם אהבו לאכול. במקביל, בכל פעם שהנחתי ירקות, קינואה, בורגול, ברוקולי, קשיו, אגוזי מלך ושכמותם, פניתי לחבר הטוב ביותר של כולנו היום – אדון גוגל וקראתי להם בדיוק מה המאכלים האלו עושים לגוף שלהם ומהם הערכים התזונתיים שבמאכלים האלו. לא מעט פעמים, זה עשה את ההבדל בין לאכול לבין להשאיר בצלחת ולקבוע מראש כי – "אני לא אוהב את זה".
אני לא יכולה לשלוט על הבחירות שלהם בחוץ. אני גם לא רוצה. אני מעבירה להם את הידע ואת הבסיס ומקווה שידעו לעשות את הבחירות הנכונות וגם אם לפעמים לא, שישאר בגדר "לפעמים".
אבל המחיר! תגידו. המחיר מרקיע שחקים! זה נושא לא פשוט. חלקם של המוצרים נמכרים בעלות גבוהה ואם תגלשו, כמוני, לעולם האוכל האורגני, תגלו שלא פשוט ולא זול לאכול אורגני במדינת ישראל. הכול אמת. אבל אתם יודעים מה? העלות של כל מעדני החלב שפעם קניתי הביתה,אקטימלים, במבות, דגני הבוקר המתוקים, "חטיפי בריאות" למיניהם ונגיסי עוף מעובדים גם היא לא מבוטלת ולעיתים אפילו מתקזזת.
תגידו טרחנית. צדקנית. אולי. אבל דווקא אני לא התערבתי בוויכוח הסוער שהתקיים באסיפת ההורים בכיתה של הנסיכה לגבי השאלה האם לאפשר לילדים להביא ממתקים לכיתה בהפסקות. כי כבר מזמן נפל לי האסימון והבנתי שאי אפשר לתקן את העולם מסביב לילדים שלנו, אלא צריך ללמד אותם להתנהל בתוכו.
ומה שלא נעשה, תמיד נגלה כי לקבל כללים מתוך הבנה כמעט תמיד מנצח את המשפט האלמותי – "כי ככה קבעתי".