לנקות את הבית בשבת בבוקר זה להסתכל על החיים שלך מהצד. ולראות את עצמך, שוב, בת שש עשרה מסתכלת על אמא שלך עם מגב וסמרטוט ולהישבע שלך זה לא יקרה.
ואז את עצמך בת עשרים ואחת, מחופשת לתוכי בעיר ערוץ הילדים, מבטיחה לעצמך שזה רק בגלל שאת אחרי צבא.
ואז את עצמך בת עשרים וארבע, בטיסה לקמפ דייוויד, בטוחה שהעולם לגמרי שלך. ואז את עצמך בלימודים בלונדון וחוזרת ומחזה שלא התקבל וילד ראשון עם אסטמה ודפים של משכנתא וכתבה על מישהי שעשתה את זה בגיל עשרים ושתיים וחצי.
זה להסתכל על הידיים שלך סוחטות את הסמרטוט ולא להבין מאיפה המיומנות הזאת, איך שום דבר לא עובד מלבד האוטומט הזה של תנועת הסחיטה.
זה להסתכל על המים בדלי בלי יכולת לראות את ההשתקפות שלך, רק את השערות שצפות יחד עם האבק.
זה להסתכל על הילדים האלה שרק לפני כמה דקות הזהרת אותם שלא ירדו מהספה כי עוד רטוב ולתהות אם יכול להיות שהם, באמת, כאלה גדולים.
זה להסתכל על הקירות מסביב ולא להבין למה את משרתת אותם במקום שהם ישרתו אותך.
זה להסתכל על כפות הרגליים שלך, על הלק המתקלף והכפכפים מהסופר ולהבין שיש מצב שבעוד שנתיים או שלוש או עשר זה יהיה אותו דבר. מקסימום כפכפים בצבע אחר.
בגלל זה אסור לנקות בשבת בבוקר. בגלל ששקט נורא מסביב ויש תריסים, שעדיין, לא הורמו והדשא, עדיין, לח. בגלל שעיתוני השבת נמצאים על השולחן בלי שנגעו בהם. בגלל שעוד שעה יתחילו הודעות הטקסט של "מה אתם עושים היום? רוצים לבוא לים"? בגלל שבשבת החיים אמורים להיות לגמרי כאן אבל כשמנקים הם במקום אחר.
צריך לנקות בחמישי בערב, או בשישי בבוקר, כשמשהו או מישהו לוחצים לסיים, כשהניקיון הוא חלק מהמכלול ולא תיק גב שהרצועות שלו הסתבכו ועכשיו כבר אי אפשר להוריד אותו.
לא רציתי לנקות בשבת בבוקר.
אבל לא הספקתי ביום אחר.
והיה מלוכלך.