היא הכי חסרה לי כשאני רואה מישהי ששתינו הכרנו ברחוב ויש לי רצון להגיע הביתה ולהתקשר אליה, מטלפון חוגה, ולהגיד לה "את זוכרת את יואב, הבן של פסיה, אז ראיתי את אשתו לשעבר"
ואז מן רגע קטן של חיבור למציאות, ואני מבינה שהיא כבר לא כאן.
אני מתגעגעת לתקופה שהיא הייתה חיילת, החיילת הראשונה במשפחה,
היא הייתה חוזרת עם כומתה אדומה, קונה שקית של גרעינים שחורים והיינו הולכות לשבת ליד צינורות הבטון בסוף השכונה שלנו.
היא הייתה מספרת כל מה שעבר עליה השבוע, מה דן שומרון אמר לה היום, מי הקצין החדש של הגדוד, על הקטע מעיתון "במחנה" שניבה הקריאה לה באוהל, ובכלל היא הייתה מביאה איתה מן חיוניות שלא הייתי רגילה אליה, ונסחפתי יחד איתה, הוקסמתי מהסיפורים, רציתי כבר בעצמי להיות חיילת.
אני צוחקת על עצמי שאני בכלל מרשה לעצמי לחשוב שהיא עדיין כאן.
אם אני עוצמת את העיניים אני יכולה לראות את הפרצוף הקטן של הבן שלה שעומד על ידי כשאני מחזיקה את שפופרת הטלפון, למרות שהשיחה נותקה מהצד השני, ואומרת בקול לעצמי, "זה היה מההוספיס".
כל ראש השנה היו קונים לה נעליים חדשות, ואני הייתי מקבלת את הנעליים הקודמות שלה, שהיו נראות "כמו חדש".
ההורים היו לוקחים אותנו לעשות "כפרות" מאחורי בית הכנסת הגדול, ואנחנו היינו מנסות לשמור על פרצוף רציני, אבל מתפקעות מצחוק, ורצות בדילוגים חזרה הביתה, בצד השני של העיר.
תמיד ילדות טובות, תמיד עוזרות להורים, קוטפות שסקים מהעץ הגדול בחצר, עוזרות לאמא עם שקיות הדגים מהשוק.
כשבגרנו, אחרי שאמא נפטרה, אנחנו מכינות כל יום שישי גפילטע פיש, ומנה מיוחדת של כבד קצוץ לאבא, מטפלות בו, מכינות גיגית עם מים חמים כשהוא חוזר מהעבודה ועדיין לא חושבת על לעזוב את הקן.
כל הזמן תחושת ביחד, אהבה שלא נגמרת אחת לשנייה, חברות הכי טובות, יודעות הכל אחת על השנייה, משתפות, בוכות ביחד וצוחקות.
בסוף, אפילו התחתנו באותה שמלת כלה שהיא קנתה בכלבו בסן פרנסיסקו.
אחרי עשרות שנים נתתי לבתי למכור אותה בחנות יד שניה, באלנבי.
אולי ככה נפטר מזיכרונות לא טובים.
וכל שנה בקיץ, בחודש אב, כשאני הולכת לאזכרה שלה, זה כל כך מוזר, אני הולכת לבקר את אחותי בבית העלמין?
איך יכול להיות שהיא באמת מתה, השאירה אותי לבד בעולם,
כדי לשמור על הגחלת?
עד היום אני עוד לא מבינה
*לזכרה של זמירה שמוקלר-גלסברג