אני רוצה לגלות לכם את אחד הסודות החשובים שרק חברות טובות מדברות עליו: בגיל ארבעים הסקס שלנו לא מת, הוא בועט יותר מאי פעם והחברות המבוגרות שלי אומרות לי, שכאשר זה טוב, זה נשאר טוב גם לעוד שנים קדימה (עוד סוד שרק חברות טובות יודעות: כל אחת צריכה בארסנל חברה מבוגרת ממנה שתתווה לה את הדרך. זה כל כך חשוב!).
אמת נוספת היא שנהניתי מכל שנייה כשכתבתי קטעי הסקס ב"כותבת ומוחקת אהבה" (הרומן החדש שלי, בהוצאת "ידיעות ספרים" ואם אתן לא מתאפקות, הנה הלינק), והאמת העוד יותר גדולה היא שברומן הזה לא כתבתי "על" כתבתי "את". וכשכתבתי את יעל אלדר, הגיבורה שלי, עיתונאית שקצת לפני גיל 40, מגלה שהיא "רוצה להספיק לחיות קצת לפני שנמות" ונסחפת במהלך סיקור של שבוע האופנה בניו יורק לרומן סוער עם יבואן יין תאב תענוגות, היה ברור שסקס הוא חלק בלתי נפרד מהמסע הזה.
כי אנחנו מגלות את עצמנו מחדש בגיל ארבעים, עם ההכרח הזה שמתפרץ פתאום ודוחף אותנו להיאחז בחיים מהמקום הכי נחוש וחושי ולהדחיק את צל כנפי המוות. הגיל הזה מביא עמו את הפיוס עם הגוף, וההשלמה עם המידות ועם מה שיש ומה שאין ומה שאנחנו ועם מה שלא ועם השגנו ומה שעוד עלינו להשיג. כל אלה מובילים לגילוי מחודש וחיבור ואקומי כמעט של אל המיניות שלנו, של העובדה שאנחנו עדיין אוהבות סקס ורוצות סקס ועושות סקס – והרבה יותר טוב מאשר בגיל 20 עם כל הציצים המוצקים כאפרסקים בעונתם והלילות הנמתחים כהבטחה.
אז הגיבורה שלי, יעל, שיצאה למסע של פירוק והרכבה, חזרה מאודיסאת החיפוש העצמי שלה, כשהיא מכירה את עצמה הרבה יותר טוב. במהלך המסע היא התענגה מחדש על נפלאות הגוף שלה, בזמן שאני ישבתי בבית בשמלת חוף וכתבתי עבורה את המסע המעגלי שחוות נשים בגיל ארבעים, שלא פוחדות לקפוץ ראש אל תוך המערבולת, לצלול אל מעמקי גופן ונפשן ולעלות משם עם אוצרות להשחיל על שרשרת חייהן לכבוד החצי השני של החיים.
נשים שכבר קראו את "כותבת ומוחקת אהבה" מספרות לי שהן מרגישות שהן חייבות לדבר על זה. אחרי שהן מודות שתיארתי במדויק את חיי הזוגיות באמצע החיים ("איך את יודעת שגם אצלנו הנשיקות מתות ראשונות?") ומזדהות עם המסע החיפוש את עצמנו ואל עצמנו, שכולנו עוברות מהרגע בו הילדים קצת גדלים ועד השלב בו אנחנו מפסלות את דמותנו מחדש – הן עוברות לדבר איתי על הסקס.
"וואו. איך היה לך ככה אומץ לכתוב על סקס".
אז האמת היא שלא צריך אומץ. כדי ליהנות מסקס – גם כשעושים אותו וגם כשכותבים אותו – צריך פשוט להשתחרר.
"ולא חשבת על אמא שלך ועל אבא שלך כשכתבת את הדברים?"
ממש לא. למה, אתן חושבות על ההורים שלכן כשאתן עושות סקס? לא חשבתי על אף אחד ועל שום דבר. לא על ההורים ולא על הילדים ולא על בן הזוג ולא על השכנים ולא על מה יגידו ולא על מה יחשבו ולא על מה יצקצקו בלשונם – כי אלה הן הסוכריות שאנחנו מקבלות לאורך המסע הזה שנקרא "משבר גיל 40" (שאני בכלל חושבת שצריך לקרוא לו "הזדמנות גיל 40") – הידיעה והתובנה וההכרה שאנחנו כבר לא שמות זין. וכלל שנוקפות השנים, אנחנו שמות אותו פחות ופחות.
זה היה מוזר מאוד לחזור ממעמקי הסצנות המחרמנות (מוזר, ממש מוזר להתעורר ככה מתיאורים שאת בעצמך טווה. בכלל, זה נהדר לכתוב ספר ולברוא עלילה ולייצר עולם) אל מציאות שבה הילדים נובחים עלייך "אמא, מה יש לאכול" ובן הזוג נבהל וגם קצת מחייך נוכח המבט הטורף שיש לך בעיניים, אבל נהניתי מכל שנייה, ובעיקר נהניתי לגלות שאני עושה סקס וכותבת על סקס באותה הצורה – משוחררת ובלי עכבות.
אני לא יודעת למי עלי צריכה להודות על כך – לאמא שלי שדגמנה עבורי נשיות למופת, לבני הזוג שהיו לי לאורך השנים וכמובן לעצמי – אבל אין לי שום בעיה עם סקס טוב לא כשהוא כתוב ולא כשהוא מתממש בעולם האמיתי. גם כקוראת, זה בדיוק סוג הסקס שאני אוהבת למצוא בספרים שאני לא מצליחה להוריד מהיד.
————————————————————
מתוך "כותבת ומוחקת אהבה", עמוד 49
מה עובר עלי? ואיפה הכפתור שמעמעם את האור? אני בטוחה שהיה כאן אחד כזה, ליד המיטה. הייתי חשופית מבולבלת על שביל אמצע החיים. יותר מעשור לא הצגתי בשרי בפני גבר אחר – הבטן ששיפוליה נחו לפתח מבושיי, כמו לוויתן שנפלט אל החוף, הזרועות שכבר מיליון קיצים לא חשפתי כיוון שאמי אומרת שהן שמנות מדי, הירכיים העבות המנוקדות בשמיכת פיקה עיקשת של צלוליטיס, הישבנים שלא זרקתי לעברם מבט כי מי בכלל מסתכל אחרי ששוכבים בחושך על הגב כל כך הרבה שנים.
ועכשיו, פתאום כולי מוצגת לראווה, נתחים-נתחים במקרר השקוף, וכל תא מודע לתוגת הגיל. בכל זאת, מדובר בגוף שהביא מתוכו כבר פעמיים חיים ואיך בכלל הגעתי למצב הזה שבסתם יום של חול, קצת לפני תשע בערב שעון התפוח הגדול, אני במו ידיי עומדת למוטט לעצמי את החיים? עוד מעט בבית יתעוררו בועז והילדים. באיזה קול אדבר איתם? בועז, שהכיר בי כל פינה ושקפלי הבשר שכיסו על בטני היו עבורו תוואי דרך על מפת החיים: אלה העודפים מהלידה הראשונה, וכאן מתחבאים הקילוגרמים של השנייה, זו פרוסת העוגה מיום ההולדת של הילד, זאת גבינת העזים שאכלנו לארוחת ערב. הייתי הלחם האחיד שלו, מנת היום מהתפריט הבסיסי, ולא ידעתי איך הופכים פתאום, תחת מבטו של גבר אחר, לממתק הכי מפתה בוויטרינה.
שמעתי את דרור יוצא מתוך המכנסיים שנחבטו ברצפת האמבטיה, אבזם החגורה נקש לאריחים המרובעים, המחוספסים ועכשיו הוא ודאי מסיר את החולצה שכבר סיים לפרום, ואת התחתונים. האם כמו בועז, הוא מותיר את הבגדים בערימה מגובבת על הרצפה, ואוסף אותם רק אחרי שהוא מסיים להתקלח, לפעמים רטובים כמו חתול שנשכח בחוץ בגשם? או שאולי הוא מקפל בשקדנות את בגדיו ומניח מעליהם את התחתונים ואת כולם מציב על מכסה האסלה שטרח להוריד? בכל זאת, הוא עדיין צריך להתלבש ולחזור לחיים האמיתיים.
האם יהיו לי חיים אמיתיים לחזור אליהם? האם אצליח להביט בעצמי במראה, עם מגבת או בלעדיה? ידיי עדיין נאחזו בבד העבה, לא מסוגלות לשחרר, ורק קולות המים מחדר האמבטיה תקתקו את הזמן שאוזל.
לעמוד? לשבת?לברוח מכאן? להשאיר אותו באמבטיה ולהסתלק? מה הוא אוהב? מה הוא שונא? מה הוא יחשוב עלי? מה יצפה שאעשה לו? איך נוהגים בגופו של גבר זר? והריח, לאן לוקח מה שהמוח טרם פענח? איך לשכב? האם על הצד? אבל אז הבטן תזלוג ותבלוט. על הגב? ואיך מצטיירים השדיים כששוכבים על הגב? זו התנוחה הנכונה? מה רואים בסרטים? בסרטים, ילדות בנות 20, רזות כמו גרלן, מוצקות כמוה, אצלן הכול עדיין במקום ולא צריך להסתיר דבר. חלוק. הנה החלוק. שמטתי את המגבת שצנחה על השטיח, ליד הסוודר שפשט, ומיהרתי להתעטף בבד העבה, הלבן, המגונן.
הידקתי היטב את החגורה והתיישבתי על קצה המיטה. נידון למוות שממתין לצעדי התליין.
"את מחייכת כי עברת לכיסוי גדול יותר?" דמותו של דרור, אגנו אזוק במגבת ופלג גופו העליון עירום, השתקפה במראה מולי.
"אני בודקת אם יש לי משהו על השיניים".
"אני אלוף בבדיקות שיניים", התקרב אלי מתוך המראה, טיפס עד שהתיישב מאחורי, רגליו משתלשלות ממסגרת המיטה כרגלי נער היושב על מעקה ומתבונן בנוף.
דרור פישק רגליו והשחיל אצבעות אל לולאות החלוק ומשך אותי אליו והטמיני בחיקו ונתמך על ידו האחת והשעין אותי כנגד חזהו, שלהט המים ספוג בו עדיין, ורגליי מאליהן התרוממו אל המיטה וקיפלו עצמן משני צידי גופו, ורוח פתאומית חלפה ביניהן, שריקתה זרה.
כעצי אדם השתקפנו במראה, ודרור בידו הפנויה הטיל על פני צל לטיפות, שנמשך והתארך במורד צווארי, עד שעורפי התחתל והתנחש בתוך שקע כתפו, וכבר אצבעותיו, לוחשות, הזדחלו אל הרווח הבוער שבין העור והבד, מלבות פטמותיי המיתמרות לעומתו. ורק את פרח החגורה שהיה שתול במרכז גופי – מתחתיו רגליי אדוות מים ומעליו שדיי מפלי מים – לא מיהר לתלוש.
"את לא נושמת", ציין עובדה. "לא יקרה כאן שום דבר שלא תבקשי".
מעודד מאוד, התקפדתי והמשכנו לשכב כך, הוא בגבו למזרן ואני בגבי אליו, מילותיי מוגפות ורק בשפת גופי אני מתאווה לכובד ידיו, שיגששו כבר את דרכן אל מחילת הלילה. דרור נענה לתנודה הזעירה והסיט את מסכי החלוק והחל מגשש בשיפולי בטני, שכבר השלימה עם עצמה בחסות התאורה הקלושה – ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה, רפרף במונוטוניות מרגיזה, כאילו אין שום דבר מפעם וחי שתי נגיעות דרומה משם. בסוף זו את שרוצה יותר, נזפתי בעצמי על חיית התאווה שהרימה ראש, ושאגה נמלטה מלוע רגליי.
"את רוצה להרגיש אותו?"
"זה מפחיד אותי. נעים לי ככה".
"את מרשה לי לעשות לך נעים עוד יותר?" ובלי להמתין לתשובה כבר נחלץ מתחתיי ונשכב תחת צל ירכיי, והוא על צידו, במשב מגעו מפשיל את עלי הגביע שבין רגליי וחושף את שושן הלילה, שמשחיר אבקנים למגע אצבעותיו, והן רודות צוף שקוף ומתקתק, ומושחות אותו בתנועות סיבוביות, סחרחרות, לא מורגשות כמעט, על כתר הדגדגן, שמתעצם ומיטווס, ומאדים ומתגדש ומתמלא ומתיפייף – עד אשר קרקורי העונג שניתזים ממני הם גם קולות של כאב וערגה.
"תזיין אותי כבר", נואשתי, מפלחת את החושך, ודרור כבר מעלי, תלש את אמרות החלוק, פישק רגליי והשעינן כנגד חזהו, שכעת נסע וחזר מול פנסי פטמותיי, והן מיתמרות ומתחככות בפלומה הכהה והלחה, שהדיפה ריח שלא הכרתי.
"כבר חשבתי שלעולם לא תבקשי", התנשם בדהרה וחדר לתוכי בכוח שהיה מנוגד כל כך לנגיעותיו המרחפות, נועץ את עיניו בשלי לא מניח לי להיעצם, כמו מצווה שנביט שנינו באישוני הרגע שבו נפערו קרביי וינקו את הזין שלו, שעד עכשיו לא ראיתי ולא ליטפתי ולא הבאתי אל פי, אבל רק בו אני מרוכזת, בהתכוונות גדולה – מקל של אש שחופר וגועש בי, משחרר ומעשן את פרפרי הבטן ואת כמישת הישבן ואת בגידת הגוף. וריאותיי מילטו קולות קדמוניים, וליבי תופף מנגינת משוגעים ואגני אדוות-אדוות הסתחרר ונרעד עוד ועוד ועוד, והרגשתי כל כך חיה פתאום, בניגוד לגרלן הצעירה והמתה, והייתי יפה תחת מבטו המרוכך והמרוקן, יפה ובוכה, כמו שלא הייתי ימים רבים.