שבוע 18

 

האמת שיש לי כל כך הרבה על מה לכתוב מאז הרשומה האחרונה שכתבתי שאני לא יודע איפה להתחיל.

נתחיל ממשהו מצחיק….בגדי הריון.

אישתי ואני הלכנו ל Ramilee (רמילי היקרים אני מצפה לפינוק על האיזכור) חנות בקניון ערים בכפר סבא, כי אנחנו לא גרים ליד דיזנגוף סנטר יותר 🙁 .

עכשיו אני יודע ש 95% מהקוראים של הבלוג הזה הם בעצם קוראות! אז אותכן זה בטח לא יצחיק כל כך כמו שזה הצחיק אותי ואני מתאר שהתגובה שלכן תיהיה דומה יותר לתגובה של אישתי כשהיא לבשה בפעם הראשונה מכנס הריון.
אני חושב שבאותו הרגע שאישתי ראתה את עצמה במראה מחוץ לחדר ההלבשה היא הבינה שהגוף שלה משתנה ובעיקר לרוחב…ומי שמכיר את אישתי יודע שארסנל הבגדים שיש לה בארון כולל בחובו את מיטב המעצבות והמעצבים בארץ! הרגל שלא תרם בהפחתת התקף החרדה שהיא חטפה שם מול המראה.

נתון נוסף שתרם את חלקו להלם היה המספר המציין את מידת המכנס (אני לא אציין את אותו המספר מאחר ואינני מעוניין לחטוף מכות מאישה הרה).

 

 

בתקופה האחרונה במיוחד בגלל החופש הגדול יצא לי לראות הרבה ילדים בכל מיני גילאים וכל פעם שהסתכלתי עליהם מצאתי את עצמי חושב על איך הילד שלי ייראה ואיך אני אהיה בתור אבא, או איך החיים שלי הולכים להראות מהרגע שאישתי תלד. אני רואה את עצמי בכל מיני סיטואציות כמו: לראות אותו מחייך כל בוקר לפני שאני הולך לעבודה, לוקח אותו לגן, משתולל איתו במיטה ביום שבת בבוקר בזמן שברקע שומעים את הגששים.
אני רק מקווה שהוא לא יהיה ילד כאפות כמו שאני הייתי בילדותי… מסכנים ההורים שלי שהיו צריכים להתמודד עם השטויות  שהייתי עושה, אמא אבא סליחה!

 

 

אני שמח לבשר שתקופת היובש הסתיימה 😉 , אני פונה לכל הזכרים בקהל הקוראים של הבלוג הזה שהם עכשיו מתחילים את השליש הראשון של ההריון…. ליבי עימכם, היו חזקים.

 

לאחרונה הרבה אנשים שואלים אותי למה הפסקתי לכתוב? אז יש הסבר. בחודש האחרון עברתי משברון קטנטון מכל עניין המעבר לכפר סבא, אובדן הפרטיות והצפיות שלי מעצמי כפרט וכאב לעתיד.
המשברון הזה יצר אצלי חוסר עניין או יותר נכון לומר חוסר ב"אינספריישן" (לא! אני לא מתפלצן עליכם במילים באנגלית, פשוט אין מילה יותר טובה בעברית שתתאר את ההרגשה).
לפני המעבר הייתי בטוח שלאישתי יהיו בעיות הסתגלות אבל בסופו של דבר אני הבעייתי, אני מצאתי את עצמי מתבאס לחזור הביתה בחושך (תודה לשעון החורף שעזר רבות למשבר) ולחוש שהיום נגמר, ככה שבמקום לצאת לרכיבה באופניים בפארק הירקון או ריצה עם חבר על הטיילת אני פשוט יושב על הספה – אוכל, מנשנש אוכל שוב והולך לישון….באסה אמיתית!
 

דבר נוסף שהיה לי קשה להתמודד עימו זה העייפות של אישתי, הבחורה עובדת קשה! היא חרוצה ויעילה אבל משמונה וחצי אין עם מי לדבר! אפילו הלאמפה יותר קומוניקטיבית ממנה.
 

אני שמח לשתף אתכם שמצאתי לא מעט דברים מהנים לעשות עם הזמן שלי בנסיעות מהבית לעבודה וחזרה (שעה לכל כיוון).
דבר ראשון, רכבת! רכבת! רכבת! תעזבו אתכם מאוטובוסים מסריחים כמו 567 שיוצא מכפר סבא וחוצה את כל רחוב זבוטינסקי המסריח הזה ועזבו אתכם מהצפיפות של האוטובוסים.
לנסוע ברכבת זה כמו להגיע לנתב"ג מלבד כמה פרחות שמשרתות בבקו"ם ומפוצצות לי את המוח עם הקול הצוחני שלהן.
איך לעזעזל הן מגיעות לטונים האלו?!?!?!?!

 

דבר שני, אם קרה דבר ואני נאלץ לנסוע עם הרכב לעבודה יש דבר אחד שמעודד אותי…התוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס!!!:) 🙂 🙂 כל פעם שאני שומע את התוכנית שלהם אני מגיע במצב רוח טוב לעבודה, הם פשוט קורעים אותי מצחוק.

אז תודה לכם טל ואביעד במקרה ותקראו את הבלוג הזה.
 

דבר שלישי ואחרון, ספרי הריון והורות. התחלתי לקרוא ספר על הריון בשם "הכנה להורות" מעת דיאנה אידלמן (דיאנה יקירתי! אם רמילי יפנקו גם ממך אני מצפה) ולמרות שהיו לי הסתייגויות מלקרוא את הספרים האלו, אני מוכרח לומר שהם מעשירים מאוד.
תחילה חששתי וגם התעצלתי מלקרוא ספרים כאלה, שלמען ההגינות אני אציין שספרים זה לא הקטע שלי, בטענה שלכל סופר יש דרך התמודדות שונה עם הריון לידה וחינוך וזה סתם יבלבל אותי.
וכמובן שצדקתי! אבל גם נחשפתי למידע רב שלא ידעתי קודם ושללא ספק אשתדל לאמץ בדרך ההתמודדות שלי עם ההריון ועם העזרה שאישתי צריכה ממני בכל שלב ושלב של ההריון.