המתלהבת
אנה צ'פמן ? זה הזמן שלך
מי שסוחטת את 15 דקות התהילה שלה בימים אלה עד תומן היא אנה צ'פמן (28), שנודעה כמרגלת הרוסייה שפעלה בארצות הברית. הדעות חלוקות באשר למה שהיא בעצם עשתה שם בפועל וכמה ריגול היה חלק מהעניין, אבל לעלמה צ'פמן אין עניין בזוטות שכאלה.
לאחר שגורשה מהיבשת המוזהבת וחזרה למולדתה, היא נכנסה השבוע למדורי החדשות בשני עניינים שרק עושים לה טוב: העניין הראשון, המכובד למראית עין, הוא קבלת מדליה מידי נשיא רוסיה, דמיטרי מדבדב. בטקס רב רושם שנערך בקרמלין בנוכחות בכירי הממשל הרוסי העניק הנשיא לצ'פמן, ולעוד אנשי מודיעין ומרגלים בכירים, את אחד התארים הגבוהים שאזרח רוסי יכול לקבל.
העניין השני, הלא ממש מכובד אבל לכו תטיפו מוסר למישהי שמראש הגיעה לאן שהגיעה בזכות המראה שלה, הוא הופעתה של צ'פמן במגזין לגברים "מקסים". ולא, היא לא מדגמנת שם סוודרים לרגל הגעתו של גנרל חורף…
אין חדש תחת השמש. אם נביט היום בתמונות של אם כל המרגלות בעידן המודרני, מאטה הארי למשל, נגלה שגם לה לא היה תואר רב במיוחד ואף לא חן. עם זאת, העובדה שהוצמד לה התואר "מרגלת" גורמת לאנשים להסתקרן באשר אליה עד היום. ואני שואלת: מה הביג דיל בזה שאישה תמלא משימה שבה היא מתבקשת ללקט מידע ממקורות שונים, לעבד אותו ולהעביר אותו הלאה? כולנו מרגלות יום יום ושעה שעה, רק שלא כולנו מקבלות על זה פרס מהנשיא.
הישראלית
עינת וילף – זה לגמרי לא הזמן שלך
לחברת הכנסת עינת וילף שלום.
אני בוחרת למען את הדברים ישירות אלייך, כי אם אנסה להביא אותם, כהרגלי בבלוג הזה, כדיווח הומוריסטי לקוראים זה פשוט לא ילך. כי זה ממש לא מצחיק. כל כך לא מצחיק שאני נאלצת לקרוא אותך לסדר.
מה עבר לך בראש כשהצעת, בסמיכות כה גדולה ליום הזיכרון השנתי לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, להסיר את תמונתו במליאת סיעת העבודה? האם זוהי תרומתך ליום הזיכרון הזה, שגם ככה סובל מכל ליקוי אפשרי? האם זהו הקישור האקטואלי היחיד שאת מסוגלת לייצר ביום האחד הזה בשנה שבה אנחנו מנסים להזכיר לנו שלא מדובר היה בעניין פרטי (איזה יגאל פלוני רצח איזה יצחק אלמוני), אלא בעניין לאומי? אם את חושבת שזה עניין פרטי, את מפספסת את הנקודה. את מאמינה שהסרת התמונה תשנה במשהו את המורל המפלגתי השפוף, את כנראה אישה אופטימית במיוחד.
חברת הכנסת וילף, עברתי לא פעם על הביוגרפיה שלך, כי כשנבחרת לכנסת לא היה לי מושג מי את. הרזומה שלך מרשים ואני משוכנעת שבעתיד הקרוב יתמלאו בו עוד שורות רבות מלאות בזכויות שתצברי לעצמך בזכות פעילותך הפרלמנטרית. אבל עכשיו זה לא הזמן שלך. עכשיו זה הזמן שלנו, כאומה וכפרטים, להרכין ראש ולהיזכר ולהצטער צער רב על מה שאירע לנו (לכולנו. כאמור, לא מדובר ברצח במסגרת סכסוך עבריינים פרטי, גם לא בפליטת כדור) ועל מה שאירע מאז ועל חוסר היכולת שלנו להפנים וללמוד וליישם. אז אנא ממך, חדלי.
הילדה
קלואי מורץ – הבועטת בישבנים
מי שעוקב אחרי הבלוג הזה, לבטח שם לב שאני אוהבת מאוד פרסים. זוכת השבוע שלי היא קלואי מורץ הצעירה (13), כוכבת הסרט "קיק אס" שזכתה השבוע בפרס מיוחד למדי. פרסי Scream הם האוסקר של סרטי האימה, הפנטיזיה, המדע הבדיוני ושאר תת הז'אנרים שנכנסים לתחום הזה.
הפרסים מוענקים זה ארבע שנים בקטגוריות שונות ומשונות כגון: הצרחה הטובה ביותר, גיבור העל הטוב ביותר, הרשע הטוב ביותר, סצנת הלחימה עד מוות הטובה ביותר ושאר אלמנטים שעושים את אחינו הגיקים מאושרים.
בפרס Scream עבור הפריצה של השנה (פריצה לתודעה, לא למעבדתו של המדען המטורף), זכתה השבוע קלואי מורץ על תפקידה כילדה המתוקה בעלת הקוקיות מינדי מקריידי, שהאלטר אגו שלה הוא הרוצחת המכונה "היט גירל".
מאז שיצא "קיק אס" לאקרנים ממשיכה מורץ לעבוד במרץ ולהפגין את כישורי המשחק המצוינים שלה בסרטים נוספים, ובהם סרטי ילדים ("יומנו של חנון") וסרטים המבוססים על דמויות מוכרות בתרבות הפופ העולמית ("Emily The Strange"). מי מאיתנו שדווקא חובבת צ'יק פליקס זכתה לראות את השחקנית הצעירה במסחטת הרגשות "500 ימים עם סאמר", שם היא גילמה את רייצ'ל, האחות הקטנה והאולטרה נבונה של גיבור הסרט, זו המייעצת לו באסרטיביות ובחינניות כיצד לנווט את חיי האהבה שלו.
מזל טוב, ילדונת!
הקדושה
מארי מק'ילופ – יש חיים אחרי המוות
יש חדשות השבוע גם מהמעוז הגברי האחרון – הוותיקן. החברים של הכס הקדוש עשו מעשה והכריזו על הקדושה האוסטרלית הראשונה. לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים של מה זה אומר להיות קדוש מודרני בעולם הקתולי ובאופן הבחירה. בואו נגיד, שכמו בכל עניין אחר המערב שיקול דעת, יוקרה ודת, גם כאן מדובר במשחקים פוליטיים.
אז מיהי האישה הראשונה מהיבשת החמישית שזכתה בתואר הנכסף? מארי מק'ילופ הייתה, איך לא, נזירה שעיקר פועלה היה בתחום החינוך באזורים הנידחים יותר ברחבי היבשת, תוך שימת דגש רב על מתן חינוך לילדי העניים. במסגרת עבודתה, טיפלה האחות מארי גם ביתומים, בנערות בסיכון ובקשישים נזקקים. כל זה נשמע טריוויאלי למדי, אלמלא היה מתרחש באמצע המאה ה-19, כשאוסטרליה עוד לא הייתה מעצמת התחבורה הציבורית שהיא היום.
אמצע המאה ה-19 והכנסייה הקתולית הם שני מושגים מועדים לפורענות, אז תחשבו מה זה להיות אישה באמצע הווג'ע ראס הזה, ועוד באוסטרליה. צרות העין הגברית רק חיפשה את ההזדמנות לחבל בפועלה של הנזירה המסורה. לאחר שהאחות מארי ועמיתותיה דיווחו לראשי הכנסייה של כומר שהתעלל מינית בילדים ואילצו אותם לפעול בנידון, סימנו אותה הקודקודים וחיפשו אותה על קטנות. וזה אומר שבשלב מסוים אף הכריזו עליה כעל "לא צייתנית" וסגרו חלק ניכר מבתי הספר שהקימה כעונש.
מה שכן, באמצע המאה ה-19 עוד התרחשו מקרים של הפי אנד בעולם, והאחות מארי הצליחה לנקות את שמה ולחזור לפעילות מלאה לטובת הנדכאים והחלכאים ביבשתה. והשבוע, 101 שנה לאחר מותה, הוכרזה האחות מארי כקדושה. שיהיה בשעה טובה.
הסנסציה
מארי בירן ? ותפתח האישה את פיה
חשבנו, קיווינו, האמנו שזה כבר מאחורינו. שאחרי הדיונים הבלתי נגמרים על סוזן בויל, הפלא המזמר, הבין העולם ועיכל את העובדה שאישה לא צריכה להיות כוסית-על-חלל, כדי להיות מוכשרת לבצע פעולות שדורשות קהל, כמו זמרה.
כולנו זוכרים את הפרצופים המופתעים של השופטים המתנשאים מול הגברת בויל. איש מהם לא האמין שאישה שהופעתה החיצונית כל כך פשוטה (אוקיי, כעורה) יכולה להפיק מפיה קול של זהב ויהלומים. ההלם, ההפתעה, הקבלה ומחול השדים שבאו אחריהם. ואני אומרת, כהרגלי, יאללה יאללה. ובכל זאת, איפה שהוא בתוכי קיוויתי שסוזן בויל תשמש נקודת מפנה. שיפסיקו להסתכל עליה כמו על קוף שירד מהעץ והתחיל לעסוק בפיזיקת קוואנטים. זה לא קרה.
השבוע כיכבה ברשימת הסרטונים הנצפים ביותר ביוטיוב, הופעתה של מארי ביירן בתכנית הכישרונות הבריטית "אקס פקטור". מאיר ביירן היא אישה אירית בת 50 הלוקה בדלקת פרקים בברכיה, ויש לה קול ענק ונוכחות בימתית מהפנטת. שילוב התכונות הזה הספיק כדי להכתירה בתואר "סוזן בויל הבאה", כי מי יעז להודות בפשטות שהיא זמרת טובה.
צריך את ה"אבל" הזה כדי להצדיק את קיומה על המסך שלנו. לא מספיק להתענג על הקול, צריך גם להזדעזע מהמראה, מחוסר הפאסון, מהקמטים ליד העיניים. ואולי לא צריך. אולי מספיק ודי עם זה כבר?
הנה לכם ? צפו, האזינו ותחליטו אם זה באמת נורא חשוב להדגיש את כל אותם דברים שאין בינם ובין כישרון שירה דבר וחצי דבר: