האינטרנט כבר מזמן הפך להיות המקום שבו הכל מתרחש. באינטרנט אפשר לקנות, למכור, להכיר בני זוג ובין השאר, אפשר גם לקבל בו טיפול פסיכולוגי. אז במקום לשכב על הספה, אפשר לעשות פשוט צ'אט עם השרינק, "להיפגש" בסקייפ או להתכתב באי-מייל.
לדברי בועז שביט, מאתר האינטרנט בנפשי. "הטיפול ברשת פותח אפשרויות חדשות, שנוצרו וחבל לא להשתמש בהן". שביט, שהקים את האתר עם שותפים לפני שלוש שנים, משוכנע כי הטיפול ברשת מאפשר אנונימיות ותחושת ביטחון, וגם מה שמכונה בשפה המקצועית "הסרת עכבות".
ברשת נחשפים לגמרי
לדברי שביט, במהלך הטיפול ברשת, המטופל יכול להיחשף באופן עמוק ומהיר פי כמה מאשר בפגישה פנים מול פנים. למשל, כשהטיפול נוגע לנושאים מיניים. "מדובר באנשים שנדיר שיפנו לטיפול כי מדובר בנושא מביש, וברשת הם יכולים לעשות את זה בלי חשש".
מריו לואיס מן, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מעפולה, מסכים לקביעה. לדבריו, יש אנשים שקל להם יותר ליצור קשר דרך האינטרנט, משום שהם מרגישים שבפגישה פנים מול פנים שופטים אותם. "הטיפול דרך הרשת נותן להם חופש ומפחית את החשש מתגובות".
בנוסף לכך, שביט מסביר כי פגישה ברשת היא חסכונית בזמן, אין צורך לנסוע, אין צורך לחפש חניה, אין צורך לצאת מהבית. "זה מאפשר לאנשים שזקוקים לטיפול הזה, אבל מסיבות שונות לא יכולים לצאת מהבית, לקבל אותו", אומר שביט. לדבריו, השיטה מתאימה ונוחה לקבוצות נוספות באוכלוסיה, כמו למשל, ישראלים שחיים בחו"ל ורוצים טיפול בעברית, לנכים, לחולים או למבוגרים מאוד שיש להם קושי להגיע אל הקליניקה, לנשים אחרי לידה, למי שגר ביישובים מרוחקים ומבודדים, וכמובן למתקשים להתגבר על הבושה ולהיפתח בפני אדם אחר, פנים מול פנים.
מן, המנהל את האתר נפשנט, מזה כמה שנים, משלב טיפול בווידאו, צ'אט וטיפול בכתב. "אנשים כותבים במשך השבוע אירועים, מחשבות, נושאים שהם חושבים שצריך להתייחס אליהם, חלומות. בפגישה השבועית הוירטואלית אנחנו מתייחסים לזה".
"לכתיבה יש כוח תרפויטי מדהים", מסכים שביט, "אבל היא תובענית ולא מתאימה לכל אחד. זו עבודה של אדם עם עצמו, שבמשך ימים כותב, קורא, מוחק, כותב מחדש ובעצם עובר תהליך שלם עם עצמו גם ללא המטפל. זו לקיחת אחריות אישית על התהליך. זה דורש הרבה עבודה, אבל מי שניסה, אומר שזו חוויה יוצאת מן הכלל".
הרשת מפספסת את הניואנסים האנושיים
גיל ונטורה, פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית, עדיין מאמין ונוקט רק בטיפול המסורתי, כלומר, נפגש עם מטופליו פנים מול פנים. ונטורה לא פוסל טיפול באמצעות הרשת, אבל סבור שאין תחליף לקשר האינטימי או לאוטנטיות שבפגישה אנושית, ללא אמצעי תיווך וצנזורה. "אינטימיות היא רגע משותף ששניים חולקים במרחב ובזמן. טיפול דרך הרשת הוא כמו יחסים וירטואליים, וזה עצוב שכחברה אנחנו מחפשים לעשות כל מיני וריאציות טכנולוגיות לשיחות ולמערכות יחסים"", הוא מסביר.
לדברי ונטורה, בשיחת וידאו, ובוודאי שבכתיבה באי-מייל אובד מידע רב שזורם בין המטפל והמטופל. "יש ניואנסים אדירים של התנהגות אנושית שאי אפשר לכמת: מתי המטופל מגיע, היכן הוא יושב, נימת הקול שלו, מתי הוא קוטע אותי, איך הוא נראה, וכמה מהר הוא מגיב. אפילו חיבוק או לחיצת יד. גם זה סוג של מידע. אלה דברים שהולכים לאיבוד, כשמנסים להעביר אותם דרך פילטר טכנולוגי, הגנתי, ואפילו הוא מתוחכם כמו וידאו-צאט. על כתיבה באי-מייל בכלל אין מה לדבר".
שביט מבין את טענותיו של ונטורה, אבל מסביר כי "אמנם חסרים מרכיבים כמו כימיה, קשר עין, התרשמות משפת הגוף, אבל בטיפול וירטואלי, חווית הקשר היא אחרת, והיא מאוד חזקה. אני מוצא את עצמי בוכה הרבה פעמים, ואם באותו הזמן המטופל בוכה, שנינו מרגישים בזה. איכשהו זה עובר".
למן, לעומת זאת, יש גישה אחרת. לתפיסתו, העיקר הוא המילה, ומבחינתו לא משנה אם היא מדוברת או כתובה. "בפסיכואנליטיקה הלקיאנית יש חשיבות ומשקל למילים, לכן גם למדתי בלשנות ואני יכול לפענח טקסטים בין שהם מדוברים ובין שהם כתובים. דמעות ומצב רגשי לא משמעותיים בשבילי".
איך תדעו מי מטפל בכם בצד השני?
אבל איך אפשר באמת לדעת עם מי אתם מדברים ברשת, כשאתם זקוקים לעזרה אמיתית. שביט לא מוטרד מהבעיה הזו. "זה לא קיים, כי אנשים לא יבואו וישלמו מחיר לפגישה כדי לשחק משחקים. זה עוד לא קרה לנו". הוא טוען כי יש יותר סיפורים על מטפלים שאנסו או פגעו במטופלים, נגעו במטופלות שהגיעו אליהם לקליניקה וכדומה. "הסכנות קיימות וצריך לבדוק. זה לא קשור דווקא לרשת", הוא אומר.
ונטורה מודה שגם הוא מדי פעם שולח אי-מייל למטופלים, אבל לדבריו זה רק בין פגישות."זהו ערוץ נלווה, שלא יכול להחליף את הדבר האמיתי. תיעוד ונגישות למידע בצורה כתובה זה יופי, אבל זה שולי לעומת מה שלא נרשם אלא נשאר ומתגלגל. נכון שיש לכתיבה יש כוח תרפויטי, לפעמים אני נותן תרגילי כתיבה. אבל כשמטופלת יושבת פגישה שלמה ושותקת, אני צריך להתאמץ ולדובב אותה. כשזה קרה לי בעבר, זה עצבן אותי ובסופו של דבר זה הוביל לפריצה", הוא מסביר.
"אדם לא יכול לשתוק באי-מייל או בוידאו קונפרנס", הוא מוסיף, "המדיום הזה לא מוציא בצורה חופשית את כל טווח התגובה האנושית, האינטימית. לא מאפשר לשאול את השאלות המביכות, לספוג את השתיקות, את המלמולים והתגובות הלא ברורות. כל המידע הזה לא עובר דרך הטכנולוגיה".
ואם ניגשים לפרקטיקה
1. חפשו אתרים מקצועיים. באתרים המציעים טיפול נפשי, יש רשימת מטפלים, קורות חיים שלהם ובדרך כלל גם תמונות וצורות התקשרות איתם.
2. בדקו במנועי חיפוש אזכורים על המטפלים. מטפל שכבר עשה משהו בחייו, לבטח מופיע איפהשהו.
3. אם אתם מרגישים במצוקה, שלחו מייל למטפל. מן ושביט מזהירים כי פגישות וירטואליות או התכתבות באי-מייל אינם מתאימים לאנשים שעברו טראומה או ניצול מיני וחייבים פגישה פנים מול פנים, מחשש שיכנסו למצבי הלם ומצבים קשים אחרים (כמו דיסוציאציה) שכדאי להגיב עליהם בזמן אמת. לדבריהם, הטיפול הוירטואלי אינו מתאים גם לבעלי נטייה לאובדנות. אולם שביט מדגיש, כי עבורם יש לאינטרנט תפקיד חשוב לא פחות.
לדברי שביט, "ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם במניעת התאבדויות באמצעות רשת האינטרנט", הוא מסביר, "לאנשים ששוקלים התאבדות קל יותר להפעיל את העכבר, מאשר לפנות לטיפול. מרבית הצעירים במצוקה מעדיפים לכתוב "בא לי למות" בגוגל. המשפט הזה שולח אותם ישירות לאתרי תמיכה כמו סהר, ער"ן ברשת ובאתר עלם .