מחר היא חוזרת, החברה שלי. מחר.
היא כבר חזרה ושבה ונסעה והלכה ובאה ושוב נעלמה. אבל הפעם זה לתמיד. זה סופי. כמו רבים אחרים, היא אורזת את החיים שבנתה ביבשת אחרת בעמל רב. במו ידיה מילאה גרגר אחר גרגר עד שבקבוק החול הצבעוני לבש צורה. היא אפילו לא הבחינה כמה יצרה ועבדה עד שסיימה. לפתע היא הרימה את ראשה והכול היה מונח סביבה בסדר הנכון. המתאים. דברים החלו להראות הגיוניים. ועכשיו היא ניצבת אל מול הרוח, שולפת את הפקק מהבקבוק ומביטה בגרגירים נפוצים לכל עבר. ללא חרטה. ללא עצב. רק צביטה על החודשים. על השנים. על המרחק. על האישה הזו שנסעה לפני שלוש וחצי שנים רחוק כל כך ועברה הרבה כל כך.
לו רק יכלה להושיט לה יד. להסביר.
מתוך WWW.GALIM.ORG.IL
אני זוכרת היטב את שיחת הטלפון ההיא. זה סופי, היא בישרה לי. אנחנו נוסעים. בשביל החלום. בשביל התרומה למדינה. בשביל החוויה. היא נסעה עם אפרוחית קטנטנה בת חודשיים ומשהו שעוד לא למדה להכיר. אבא, אמא ותינוקת קטנטנה. לבד. רחוק. למי מאיתנו אין סיפור על אדם קרוב שמתחיל בדיוק כך.
לכי תלמדי איך לגדל אותה כשאימא שלך רחוקה כל כך. לכי תלמדי איך להיות אימא כשאת לומדת מחדש את עצמך בארץ זרה ורחוקה. בלי חברים. והיא בוכה, הקטנטנה הזו. ואז מגלים שיש לה ריפלוקס והלילות הם לא לילות ואת מתעוררת בבית זר כדי להבין שזה הבית שלך. זה עכשיו הבית שלך ואת צריכה ללמוד לחיות בארץ הזו. אז לכי תכי שורשים. נו, את עוד כאן? בסדר, בסדר, אני הולכת. מתחילה לצעוד מחוץ לקן החדש ולהכיר את הסביבה. לאט לאט היא מגלה שזה לא נורא שם בחוץ. אפילו די נחמד. בסדר, החיים שם טובים. טובים מאוד. היא אוספת סביבה חברים ומגדלת איתם ילדים ובונה חיים שלמים ומציאות מקבילה וזו המציאות שלה.כי לחיות בשני עולמות במקביל אי אפשר.
מתוך KS-EDU.ORG
והיא גדלה ומגלה כוחות ומרימה ראש וצועדת קדימה. כי החיים הופכים להיות נפלאים כשמתחילים לטרוף אותם ואיזה פספוס גדול זה להתעלם מההצפנות האלו שחבויות לנו בכל מקום. אלו שכשמפענחים גורמות לנו להיי טבעי. הסוד האמיתי של החיים.
אני מקבלת את המיילים. מביטה בתמונות. רואה את הקטנטנה גדלה ואת השניים הנוספים לצידה. אני כמעט שלא מכירה אותם. אנחנו יולדות, מגדלות ילדים, משתנות, מתבגרות, מתפתחות, צומחות. רחוקות. כל אחת חיה את היום יום שלה. אני כאן והיא אי שם. ביבשת שלה. אבל הקסם הזה, זה שהופך את האהבה שלי אליה ואת החברות שלנו לאקסיומה, עדיין שם. תמיד שם. אנחנו מתרחקות, מתקרבות, מטוס בא ומטוס הולך. אבל ללב יש דרך משלו. אין לו זמן ואין לו צורך תמידי בקרבה פיזית. הוא יודע את העבודה.
ומחר היא חוזרת. ואני מתפקעת מגעגועים. אליה, אל המשפחה שלה שהכרתי כמעט רק בתמונות. אלינו. אל הילדות שהיינו פעם. לא פשוט לעזוב חיים נוחים ולארוז משפחה כדי לחזור אל המדינה שלנו. יפיפיה ואהובה ככל שתהיה, פשוטה היא לא. אבל כאן הבית, כאן המשפחה, כאן השורשים. כאן צריכים הילדים שלנו לגדול. היא תרגיש את זה בימי שישי בצהריים, כשתבוא לקחת את הילדים מהגן אחרי קבלת שבת ותשכיב אותם לנוח לפני ארוחת הערב אצל ההורים. היא תרגיש את זה כשתחזור מטקס שבועות בבית הספר, כשהבת שלה תהיה בכיתה א' ותעמוד מול כל בית הספר כדי לשיר את ההמנון. לא להרכין את הראש כששרים את ההימנון, לימדתי את ילדיי, אפילו אם המורה אומרת אחרת. הרימו ראש, היו גאים במקום הזה, באנשים שנלחמו בכל כוחם כדי שנוכל לחיות כאן. הביטו קדימה. כמה חרפו את נפשם כדי שנוכל לגדל כאן ילדים. כל כך מובן מאליו ועם זאת, כל כך לא. זה הבית.
ברוכה הבאה, אהובה שלי.