כבוד שר החינוך, מר שי פירון.
ברור לי שזה בוקר מטורף עבורך ואתה וודאי טרוד כל כך בעניינים חשובים. הכול ברור. רציתי רק כמה מילים של אמא, ביום הזה המיוחד, אשר נושא עמו תחושה של התחלה חדשה לכולם. ביום בו כולם עסוקים במערכת הגדולה הזו ששוב תבלע אל תוכה את ילדינו והצביטה הקטנה בלב על החזרה לשיגרה ופרידה מחופשה של יחד תימהל בתחושה שבשיגרה הזו יש משהו נכון עבורם, רציתי ממך רק רגע.
אי שם בשנת 2009, ישבתי בפעם הראשונה במפגש של הורים אשר ילדיהם עתידים לעלות לכיתה א. היה זה המפגש הראשון שלי עם מערכת החינוך היסודית כהורה. המערכת, כך גיליתי בלב כבד, לא השתנתה כלל מאז רצתי אני במסדרונות בית הספר היסודי, אי שם בשנות השמונים. מנהלת בית הספר עמדה מול ההורים ופרטה את משנתה. כך מתנהל בית ספרנו, הסבירה, אלו הכללים. אלו הערכים. אנחנו נגד אלימות, בעד מצוינות, בשמונה ישמע צלצול.
אתה יודע מה? מילה אחת לא נאמרה שם על הילדים שלנו, אלו שהם עדיין לא הכירו. רכים כל כך, קטנים כל כך, ממתינים בהתרגשות למערכת הזו שתלעס אותם. חזרתי הביתה בלב כבד, ישבתי ליד האיש שלי ונאנחתי. נו, איך היה? הוא שאל אותי. הם הולכים לקחת אותו ולרמוס את הסקרנות שלו ולרבע אותו, השבתי לו. הם ייקחו את הילד הזה ולאף אחד לא יהיה אכפת כמה ואם הוא מוכשר, במה הוא מיוחד, מהם הכישורים בהם הוא ניחן ואיך נוצצות העינים שלו כשהוא פותר אתגר קשה.
מתוך globes.co.il
ולא, אין לי תלונות אל בית הספר בו לומדים ילדיי. הוא פשוט מייצג את המערכת. והמערכת לא רואה ולמערכת לא אכפת, כי המערכת צריכה לנוע קדימה. היא כל הזמן נעה קדימה, בלי הפסקה, כמו טנק ששועט ובדרכו דורס כל כך הרבה טבע. ואין לה זמן, למערכת, אין לה זמן לילדים סקרנים, לילדים כישרוניים, למדענים, לממציאים. מדי פעם היא מתהדרת בתחרות זו או אחרת ובין לבין היא ממשיכה לשעוט. כי ככה זה.
אתה יכול יותר מזה, אמרתי לבני כשהיה בכיתה ב' והחל להשיב תשובות ארוכות במחברת. תנסה, תדמיין, תחשוב, תן לדעת לצאת אל האור, תן למוח להוביל. אבל אמא, הוא אמר לי, המורה אומרת שזה בסדר. הם נענשים כשלא הכינו שיעורים, נכון, רק שבדרך כלל לא ממש בודקים מה הם רשמו שם. שואלים אותם במבחן מי אמר למי, מתי וכמה. לטחון את החומר למחברת. להעתיק מהלוח. ללמוד בעל פה בשביל הבחינה וזהו. נגמר. הלאה. הטנק ממשיך לשעוט. הטיזינג מת מזמן.
הילדים האלו היו אחרים בגן חובה. בחיי, אני ראיתי. הייתי שם. הם נתנו לסקרנות להוביל אותם קדימה. הם שאלו שאלות, הם חלמו את התשובות ודמיינו המצאות מטורפות. למה כל זה נעלם כשהם מתחילים ללמוד בבית הספר. למה המערכת עושה ככל יכולתה בכדי שכולם יתיישרו ועושה את המינימום כדי להתיישר לפי הילדים, הכשרונות שלהם, מה שהופך אותם מיוחדים. כמה מוחות מבריקים היא מפספסת. כמה אומנים, ממציאים, סופרים, מדענים. וכמה לא אכפת לה.
מתוך themarker.com
אז הם לומדים הילדים, מהר מאוד הם מבינים את חוקי המשחק וכיצד כדאי לשחק. זה לא משנה ממש איך נראים שיעורי הבית שלך כל עוד הכנת אותם ואף אחד לא ממש יתעסק איתך אם הציונים שלך טובים. רק שבדרך, אדוני השר, בדרך מתאדה הרצון הטהור ללמוד ובית הספר הופך לעול. בדרך אובד הרצון לאמץ את המוח כדי לפצח בעיות, בדרך אובדת התשוקה לדעת והחלומות מתאדים לאט לאט ובגיל צעיר כל כך. כמה חבל.
למה לא יכולה המערכת לראות את הילדים? למה לא יכולה המערכת שלנו להפנים את הפוטנציאל הטמון בילדים שלנו ולעזור לכל ילד להקרין החוצה את היהלום שנמצא בו. איזה עולם ניצור כאן לו יעצרו המורים שלנו רגע מול כיתות שלא יהיו כיתות ענק ויראו, באמת יראו את הילדים שלנו. כמה חיים ישתנו.
אני מסיימת באנחה. הדברים נאמרו ומותירים תחושת ריקנות. עולם כמנהגו נוהג ואני מניחה שדבר לא ישתנה. לטנק יש מסלול ושיגרה יש לכבד. אני את המלחמה היומית שלי לא אפסיק לעולם. כמה צריכים ההורים במדינת ישראל להילחם על מנת שהמוחות הצעירים לא יפסיקו להתאמץ והם מורגלים בזה מגיל צעיר כל כך. הלהט של פיתרון שאלה קשה לכוד לעד בביצה טובענית של שיגרת לימודים נוקשית, שרירותית וילדים שמהר כל כך מאבדים את הרצון ללמוד.
ומשהו, אדוני השר, משהו צריך להשתנות. אז אנא ממך. נסה בכל ליבך, עבורם. הם העתיד. הרם ראשך והבט קדימה. דמיין מערכת שמתמקדת בהנאה מהלמידה, בסקרנות, בלשמור על הלהבה. חלום על ילדים שנהנים ללמוד ולא משננים את עצמם לדעת. האמן שאפשר ליצוק אל תוך המערכת להט שידביק את הילדים ויצית מחדש את הניצוץ בעינים. רק נסה.