בסיום שנה א' בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב נתבקשתי להגיש סרט קצר. הנושא היה חופשי ואני החלטתי לעשות סרט שעוסק בחוויה נשית יומיומית. ידעתי מה אני לא רוצה. לא רציתי עוד סרט פמיניסטי. במהלך העבודה על הסרט הבנתי שאי אפשר להימנע מזה.
עוד ב Onlife:
- מה יותר גרוע ממחבלים ונאצים? פמיניסטיות!
- פמיניסטית זו קללה? רוב הנשים חושבות שכן
- טוקבקיסטים, תמשיכו לנבוח, הפמיניסטיות מנצחות
- רץ ברשת: עמוד הפייסבוק שחוגג את הנשים שאולי שכחתם
מה זה אומר עלי, להיות "פמיניסטית"?
בשלב כתיבת התסריט נמשכתי שוב ושוב לאותן סוגיות שניסיתי להתחמק מהן. שאלתי את עצמי שאלות, וכשלא מצאתי תשובות, הבנתי שלא סתם התחמקתי. כמו הגיבורה של הסרט גם אני פחדתי מהתיוג פמיניסטית ובסופו של דבר, שתינו מצאנו אותו בלתי נמנע.
כמה שבועות לפני תחילת העבודה על הסרט ישבתי בבר שכונתי לסוג של ראיון עבודה לא רשמי. הבחורה שראיינה אותי הייתה לקוחה קבועה והכירה את מנהל המקום. בשלב מסוים הוא התיישב איתנו ושאל אותה "תגידי, יש לך איזה חברה עם ציצי גדול להכיר לי להיום בערב?". הבחורה חייכה ושאלה "צריך להיות לה עוד תכונות או שציצי מספיק?". והוא ענה "כדאי שיהיה לה משהו בראש, את יודעת. שיהיה עם מי לדבר". מצחיק.
אותי זה לא הצחיק. ישבתי שם, חושבת מה הדבר הנכון לעשות. בכל זאת, אני בסוג של ראיון. אני רוצה להרשים אותה. להראות לה שגם אני זורמת, קלילה, מצחיקה. אז מה עושים? להעיר לו? בחיים לא. להישאר עם פרצוף חתום? גם לא. רק זה חסר לי. שהיא תחשוב שאני "מעפנה". אז חייכתי.
כל חיי נרתעתי מההגדרה "פמיניסטית". דאגתי ממה שזה יגיד עלי. על הנשיות שלי. פחדתי לצאת כבדה, ממורמרת, או רצינית. פחדתי לא להיות חלק מהחבר'ה. זרמתי. בינתיים דברים השתנו. כבר לא יכולתי להמשיך לצחוק על מה שבאמת לא מצחיק אותי. לא יכולתי לזרום כשזה הרגיש לי לא נכון. הבנתי שאולי הגיע הזמן שאני אפעל כמו שאני חושבת. אבל מכאן ועד להגדיר את עצמי כפמיניסטית?
צפו בסרט של יעל רפופורט, "בוקר טוב מותק":
שום דבר לא ישתנה עד שגם אנחנו, הרוב, נפסיק להתבייש
לסרט שלי אין סוף אופטימי. נכון, הגיבורה עמדה על שלה והחליטה לעשות מעשה, אבל היא לא הלכה עד הסוף. היא מיהרה להבהיר "אני לא פמיניסטית", כאילו שמדובר בקללה. היא יוצאת מהמשרד בהרגשה לא טובה. היא גם וויתרה על ה"סחבקיות" שלה בעיני הגברים במשרד, גם לא הוכיחה באמת את הנקודה שלה, ובסוף הסרט היא שוב הולכת ברחוב סופגת את אותם מבטים ואותן הערות, פשוט כי היא אישה.
אני חושבת שלחלק מסוים מהנשים בחברה שלנו יש מודעות גבוהה לנושא, אלה נשים שתמיד ידעו לעמוד על שלהן. אבל לא כולנו ככה. נדמה לי שרובנו, גם אם אנחנו מצליחות, משכילות וחזקות, לא נגיב, אלא אם ניתקל בהטרדה בוטה וחד משמעית. רובנו נעדיף להתעלם מכל המקרים הגבוליים ולהימנע מעימות, רק כדי לא להיחשב פמיניסטיות.
אבל שום דבר לא ישתנה עד שגם אנחנו, הרוב, לא נתבייש להגדיר את עצמנו כפמיניסטיות. לכן, הצעד הבסיסי יותר בעיניי, הצעד שאני מרגישה שעברתי מעצם כתיבת הסרט, הוא לא לתת לתדמית השגויה של הפמיניזם לשתק אותך. לא לפחד להעיר כשמישהו גורם לך להרגיש לא בנוח. לא לפחד ממה שזה "עושה אותך". להבין שזה בסדר לדרוש יחס שווה. שכולנו מרגישים ככה. שבעצם היציאה מהארון הפמיניסטי היא לא כל כך דרמטית. שבסך הכל דרוש לה שינוי תדמית.
אני יעל ואני פמיניסטית
כששלחתי לאימא שלי את מה שכתבתי, היא ניסתה ברגישות לגשש "באמת יעלי? את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?". היא נגעה בעצם העניין. גם את פמיניסטית, עניתי לה. וגם אבא וגם האחיות שלי וגם חבר שלי. זו לא מילה גסה, זה לא משנה את מי שאתם. זה רק נותן כותרת לעובדה שאנחנו מאמינים שצריך להיות שוויון, והקושי להגדיר את עצמך ככזאת הוא בדיוק הבעיה. אפשר להמשיך לפחד מההגדרה הזאת. ואפשר להבין שהיא יותר פשוטה ממה שאנחנו חושבים.
אני לא אוהבת שמקטינים אותי. לא אוהבת שמדברים אלי לא יפה ברחוב ולא אוהבת כשגורמים לי להרגיש לא בנוח. אני לא חושבת שיש יצור אנושי, גבר או אישה, שיטען אחרת.
יש לנו בעיה. אומרים שהצעד הראשון לשינוי הוא ההודאה.
אז אני יעל, ואני פמיניסטית.