מי שחי פה כבוגר (כמו אמא שלי) נשבר לו הלב לרסיסים.
מי שהיה ילד/ה אבל בוגר/ת (אני ילידת 1963) -היה עד לאכזבה, לכאב, לזעזוע (אין מספיק מילים לבטא .
הייתי חוזרת מבי"ס ומוצאת את אמי מאזינה לרדיו, והיא בוכה .
כאשר שאלתי למה-אמרה שהמצב שלנו (מדינת ישראל) קשה מאד-חיילים מתים בטרם עת-ולבה בוכה עם המשפחות השכולות.
הרכבת האווירית מארה"ב, לדבריה, היתה למדינה בבחינת להיות או לחדול.
מה שהיה לי קשה, כילדה בת עשר, להבין ולתפוס (בעיקר רגשית, כנראה) לא הצלחתי לשכוח.
יום אחד אמא בכתה, ולא הצליחה להירגע. התברר שנודע שרפי אונגר-שדרן קול ישראל לו האזינה בקביעות-נפל במלחמה.
אז הבנתי באופן מוחשי, שזו לא חייבת להיות קרבת דם-כדי שיהיה לך עצוב ואכפת.
בועדת אגרנט הפרטית של אמא המסקנות היו ברורות–
דדו, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים שילם את מחיר הערכות אמ"ן מחד, והחלטות הממשלה מאידך.
אשמה ואחריות הם שני מושגים שונים אבל קשורים.
מי שעומד בראש – צריך לקחת אחריות.
ולעניין זה – ממרחק של 40 שנה כאשר אני שומעת: "בסוף התברר ש…" – אני לא מבינה באמת מה התברר ואחריות הוא ערך המפתח לעניין זה.
אני מאחלת ליקיריי ולעצמי שתמיד נהיה חכמים ולא צודקים.
ו-שתהיה לנו שנה טובה, שנה של בריאות, רווחה ושלום.
אמן.