נקודות קטנות של אור

זכור את הרגע הזה, אני אומרת לבכור שלי. חרוט את הסיטואציה הזו בראשך. בתוך הלב. הוא מביט בי במבט רציני, שוקל כל מילה, עוטף אותה בעדינות ומניח אותה במקום הנכון. אני מקווה…

חצי שעה לפני כן, אנחנו יוצאים מן הרכב, אמא אחת וארבעה ילדים. הקטנטן עם כאבי בטן, שפוך ורק רוצה הביתה. לנסיכה נקבע תור לרופא כבר מזמן, כזה שחבל לפספס כי לדחות אותו משמעו לחכות עוד זמן רב מדי. בייביסיטר אין. אז הנה אנחנו כאן. מחנים במרחק של שני רחובות מהמרפאה. רק ההגעה למרפאה נראית עכשיו כמו משימה בלתי אפשרית.

תרשים חץ – אני יכולה להתקפל. אני יכולה גם לא. אני יכולה לגרד כוח, לנסות למצוא נקודות קטנות של אור, לשלוח אליהן ידיים ולהיאחז. אני לא יכולה לעשות את זה בלעדיכם, אני אומרת לשני הגדולים שלי. אני צריכה אתכם. אני כנה לגמרי. זה או שהם איתי או שאני לבד. ולבד אין לי את היכולת לקחת את הקטנטן, בן החמש, על הידיים כשהוא בוכה וזקוק כל כך לתשומת לב וגם לדחוף את אחותו הפצפונת בת השנה בעגלה.

המילים שלי נישאות אל האויר ורוקמות ביננו ברית סודית. רק שלנו. אנחנו כוח עכשיו וכשאנחנו עובדים יחד איש לא יוכל לנו. אנחנו מחלקים משימות. הבכור לוקח את התיק הכבד, הקטנטן מתכרבל בתוך העגלה של הפצפונת כשאחותו דוחפת את העגלה והבכור מסייע לה. הפצפונת על הידיים של אמא. רגועה. אני מכוונת אותם בשקט. עוד מעט נגיע למדרגות, אני מסבירה לקטנטן הדואב, אתה לא תוכל אז לשבת בעגלה, אבל זה יהיה רק לזמן קצר ואנחנו נעזור לך. כן, חוזרים אחריי שני הגדולים, אל תדאג.

מתוך WWW.VARBAK.COM

אנחנו מגיעים אל המדרגות, הקטנטן מתרומם מהעגלה, הבעה קודרת נסוכה על פניו, הוא מושיט לי יד ועולה איתי במדרגות. שני האחים שלו נושאים יחד את העגלה במדרגות מבלי שביקשתי. איך אפשר למצוא נקודות קטנות של אושר גם ברגעים לא פשוטים. הנה המעלית. הנה המרפאה. הגענו. 

הפקידה מפנה אותנו אל התור מחוץ לחדרו של הרופא. אני ניגשת כדי לבדוק את הרשימה. "סליחה!", ממהר אלי אדון אחד, "לאיזו שעה את!". באמת שאפילו לא פניתי אליו. אני אחרונה, אני אומרת לו. "אה! הוא נושף ורושף לעברי. קודם הייתה כאן מישהי אחרת שניסתה לעשות לי תרגיל!". חשבת שגם את תוכלי לעשות לי תרגיל?, אומר המבט שלו. הוא לא צריך לדבר. ההבעה ברורה. הא לך אויבת אכזרית.

החבורה שלי מתיישבת ליד חדרו של הרופא. הוא מביט בנו בדאגה בלי הפסקה. הפצפונת רוצה לטייל ואני אחריה. בינתיים הקטנטן בוכה ומבקש הביתה. הוא רוצה מים, הוא רוצה לישון, חם לו, קר לו, הוא רוצה את אמא. הגדולים מנסים להרגיע אותו בלי הצלחה. 

מתוך WWW.STAVADAM.COM

בינתיים האדון ממשיך להתבונן. הנסיכה נותרת ישובה ליד הדלת וזה מאוד מדאיג אותו. תני יד לאחותך ובואי איתה אחרינו, אני מבקשת ממנה ויוצאת עם הקטנטן לסיבוב במסדרון. ברגע שהיא קמה ממהר האדון להתיישב במקומה. שלא נחשוב, שאפילו לא נעלה על דעתנו להיכנס לתור במקומו. הוא מביט ורואה אמא אחת, ילד קטן אחד שלא מפסיק לבכות ומתלונן שכואבת לו הבטן, אח ואחות שמנסים ללא הצלחה להרגיע אותו ופצפונת שמתרוצצת מפינה לפינה ולא עולה על דעתו אפילו לשאול אם אפשר לעזור.

זכור את הרגע הזה, אני אומרת לבכור שלי שעומד לידי במיסדרון, זכור את האיש הזה וזכור את הרגע הזה ובעיקר זכור שבחיים לא חשוב רק להיות צודק. כי האדון הזה צודק. הוא באמת לפנינו בתור. אבל הוא רואה אותנו והוא רואה ילד קטן שבוכה ורק רוצה כבר הביתה ותינוקת קטנה ושני ילדים ואמא שמתרוצצת בלי הפסקה ואפילו אם אין לו ולו בדל של אפשרות להציע לנו להיכנס לפניו לרופא, הוא יכול היה לחייך ולומר כי מאוד היה רוצה לעזור לנו, אבל אין לו אפשרות. כל כך קטן. כל כך פשוט. אז זכור, זכור שאתה בראש ובראשונה בן אדם. זכור אנושיות מהי, זכור חמלה מהי ולכשתעמוד יום אחד באותו מעמד במקום האיש ההוא, דע לבחור בנתיב האחר, גם אם תהיה צודק.

לא, אני משיבה לשאלתו, אני לא כועסת עליו. אני עצובה בשבילו.

לבסוף הוא יוצא, האדון. משהו כנראה זז בתוכו, כי הוא ממהר אל המסדרון לקרוא לי ולדווח לי שעכשיו תורי. תודה, אני אומרת לו. הקטנטן נרדם בעגלה, הבכור משגיח עליו בזמן שאני והבנות נכנסות אל הרופא. 

לאהוב את האחר כמו שאתה אוהב את עצמך, אומר החבר הקבליסט שלי. כמה שאנחנו שוכחים לעיתים להיות בני אדם. אז אני מנסה כל כך. ללמד אותם לחמול, לאהוב, לפקוח עיניים ולראות. לראות. לזכור להרגיש. לא לפתח את הקליפה הקשה הזו.

אנחנו מגיעים חזרה אל הרכב. כולם בפנים. WE DID IT. אני כל כך גאה בנו, אני אומרת להם. העיניים שלהם נוצצות מגאווה.

נקודות קטנות של אור, אפשר למצוא אותן בכל מקום.