כל טיפול הוא בסופו של עניין אינטראקציה אינטימית בין מטפל למטופל.
לאחרונה אני קוראת ספרות מקצועית שעוסקת בעינייני טיפול והיחסים הנרקמים בין המטפלים למטופליהם. דיו רב נשפך בנושא גישות טיפול שונות ונדמה שיכולתי להזדהות עם גישה אחת יותר מכולן.
גישתו של ארווין יאלום מצאה חן בעיניי יותר מכולן כיוון שהיא לא מציגה את מערכת היחסים באותה גישה מסורתית שממוחזרת לעייפה בספרי הפסיכולוגיה- זו הרואה במטפל כמורה דרך המדריך את המטופל ולמעשה גם מפלס את דרכו קדימה. אני לא מבטלת את הגישה, היא מקובלת עליי במובן מסויים, קיים אלמנט של הדרכה ואולי הובלה במהלך הטיפול.
גישתו של יאלום, כפי שבאה לידי ביטוי ברבים מספריו וכן בספר "מתנת התרפיה", רואה במטפל ובמטופל כחברים למסע, אומנם עניין שמטשטש את הגבולות במעט, אבל בעיניי יפה יותר מ'מטפל' ו'מטופל' שמסמנים למעשה 'מרפא' ו'חולה/נזקק'. גישתו קסמה לי, כיוון שהיא מסמלת שיוויוניות מסויימת ביחסים ומצביעה על כך שטיפול הוא גם למעשה החלפת דעות, רעיונות וגם השפעה הדדית, כלומר גם מצד המטופל. יאלום מיטיב לבטא את הגישה בפרק השלישי בספר, בו הוא מצטט את אנדרה מאלרו, סופר צרפתי שתאר כומר כפרי ששמע וידויים במשך עשות שנים: "קודם כל, בני האדם אומללים הרבה יותר מכפי שאפשר לחשוב…וחוץ מזה, אין דבר כזה "אדם בוגר". כולם- כולל מטפלים ומטופלים גם יחד- נועדו לחוות לא רק את תענוגות החיים, אלא גם את האפילה הבלתי נמנעת שבהם: התפכחות מאשליות, ההזדקנות, החולי, הבדידות, האובדן, חוסר המשמעות, הבחירות המכאיבות, והמוות."
קטע נפלא זה מצביע על השיוויון שבין שני הצדדים, שיוויון שמאחד גם את כל בני האדם באשר הם למרות הבדלי השכלה, ממון ושאר הישגים נרכשים. עניין נוסף שיכולתי להזדהות איתו הוא ההימנעות מגישה טיפולית, כלומר הגישה שעל פיה מטפל נוהג עם מטופליו, אלא קריאה לאמץ 'פלורליזם טיפולי', להתאימו למטופל- יש כאלו הדורשים יותר חום וקרבה, יש כאלו שדווקא צריכים מרות וכן הלאה.
כשאני מסתכלת בתמונות של חדרי טיפול מהמאה הקודמת, בהם המטופל שוכב בספה כשגבו מופנה למטפל- אני נתקפת חלחלה. קשר עין בטיפול הוא כל כך קריטי להצלחתו, כיוון שמבט יכול להכיל, לשדר אמפתיה, הבנה, דאגה, הסכמה, חיבה ועוד קשת רחבה של רגשות אמיתיים ואנושיים. מה בכלל שונה 'טיפול' שכזה מתא וידוי? ההנחה שיש אדם מבוגר מאחור שמהנהן למשמע התשוקות והפחדים שמטופליו נושאים? זה מזעזע אותי בכל קנה מידה ומעלה ספקות באשר להצלחתה של הפסיכותרפיה בעבר.
לכן אני מעדיפה לכנות טיפול בשם 'מסע' שכן לא ניתן לדעת איך הוא יסתיים ואילו הפתעות הוא טומן בחובו, ויותר מכל הוא מבטא רצון של שני אנשים להבין טוב יותר את העולם בו אנו מתקיימים ואת הנפשות הפועלות בו.