איפה הייתם כשקרה הרצח?
מחר, יום רביעי ה-16.10 יתקיים יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל.
ישראל היא מדינה של פרדוקסים. מצד אחד, ביומיום, אנחנו בינלאומיים: מתנהלים בהתאם ללוח הלועזי, אולם בחגים ובאירועים מיוחדים אנחנו משתמשים בלוח העברי. משהו בסידור הזה גורם לי לשכוח תאריכים. לכל אחד יש את הדרכים שלו לזכור תאריכים. אני למשל משתמשת בהדהוד השיר של שלמה ארצי בראשי כדי לזכור: "יום שבת בתל אביב, עיר בלי שמיים, ארבעה בנובמבר תשעים וחמש. נרצח כנראה פעמיים…" השנה ה4.11 נופל בדיוק על ה16.10, נו שיהיה. ככה זה בישראל.
איפה הייתם כשקרה הרצח? אני הייתי בת 25, סטודנטית. עבדתי במוקד שירות בנקאי טלפוני, משמרת של ערב מוצאי שבת. הערב התנהל בעצלתיים עד לרגע בו כל העובדים הצטופפו מול חלון הזכוכית של חדר המנהל. שם דלקה טלוויזיה. לעולם לא אשכח את רגע ההודעה של איתן הבר: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון על מותו של ראש הממשלה אשר נרצח על ידי מתנקש…" כל הנוכחים עמדו המומים, חסרי יכולת לנוע. המסכים החלו לרצד וטלפונים רבים הגיעו למוקד. חזרתי לבית ריק. הייתי רווקה בדירה שכורה. לא הצלחתי לישון.
בגיל 25 לא הייתה לי זהות פוליטית עצמאית מגובשת. שמתי "אמת" בקלפי, אבל פוליטיקה לא העסיקה אותי. בימים הסוערים שלפני הרצח לא יצאתי לרחובות ולא השתתפתי בהפגנות לא הצטופפתי בכיכר – אני מתקשה לשהות כלואה בתוך ים ההמון. אחרי הרצח הייתי עצובה, מיואשת ומתוסכלת אבל לא הפכתי לילדת נרות של ככר רבין.
הזיכרון הפוליטי הראשון שלי הוא מגיל שבע. בנובמבר 1977 סאדאת נחת בישראל. צפינו כל המשפחה בטלוויזיה. התרגשות עמדה באוויר. אבא שלי, זכרונו לברכה, מאז ומעולם הצביע לליכוד. אבא שלי לא דיבר הרבה פוליטיקה. בעקרון, אבא שלי לא דיבר הרבה. אבל ידעתי מה הלך הרוח, אם הוא מרוצה או מאוכזב. היה ברור שאבא שלי ימני, וזו הדרך שהוא רוצה שנאמץ גם אנו, חמשת ילדיו. אני לא זוכרת את השיחה שהתנהלה מול מסך הטלוויזיה באותו רגע היסטורי, אבל אני זוכרת היטב את השיחות בשכונה. היו בשכונה שלי כמה ילדים דעתנים והם דבררו את המילים ששמעו בבית מהוריהם: אי אפשר לסמוך על הערבים והשלום הזה לא אמיתי. באוקטובר 81 נרצח אנואר סאדאת על ידי האחים המוסלמים, עונש על השלום עם ישראל. האירוע הביא איתו רוח לוחמנית אצלנו בשכונה: "ידענו שזה מה שיקרה" אמרו בנחישות ילדים בגיל העשרה. ואילו אני רציתי שלום, זה שעוזי חיטמן כתב עליו. הייתי בת 11.
הפעם הראשונה שהצבעתי לבחירות הייתה כשהייתי חיילת; מבולבלת מהמפה הפוליטית. אימצתי את דרכו של אבא ואת המסר של ילדי השכונה ? הצבעתי "צומת". במבט לאחור, היום, אפילו אני מעט המומה מעצמי. במהלך הצבא ותחילת ההתבגרות שלי ההבנות שלי על המציאות הישראלית השתנו. בבחירות הבאות פיתחתי חשיבה עצמאית בנושאים פוליטיים. עברתי לצד השני של המפה אך לא הייתה בי נחישות ותשוקה לשנות את המציאות או להשתתף בהפגנות. השתתפתי בדמוקרטיה באופן פאסיבי.
רצח רבין, היה רגע שבו הבנתי שלא נכון לי לאמץ דעות של אחרים, לא של הורי ולא של חברי. הבנתי שחשוב להיות מעורבת. מאז רצח רבין ועד עולם אני אצביע "מרצ", מתוך תקווה שהקול שלי יעזור להזיז את המדינה כולה שמאלה. קשה לי לקבל את הדיכוי שהכיבוש הישראלי גורם. קשה לי עם אפליה, מגדרית, מעמדית ועדתית בישראל. אני עושה בדרכי הצנועה מעשים קטנים למען סובלנות ושוויון. אני פמיניסטית מוצהרת, למרות שיש המתייחסים למילה הזו כאל מילה גסה. ואני עוד מחכה לשלום שעוזי חיטמן כתב עליו.
עברו 18 שנה. בשבילי היום ההוא היה נקודת המפנה: ישראל השתנתה לא רק בהיבט המדיני ובנושא הסכסוך הערבי ישראלי אלא גם בהיבטים של חינוך ודמוקרטיה ואופייה של המדינה. הסיסמא שמתנוססת ברחובות: "זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה." מלמדת אותי שיש לנו עוד דרך ארוכה – במקום בו נאבקים על הדמוקרטיה, השלום מבית ומחוץ רחוק.