הנה הם חוזרים. אלפי בני נוער יצאו גם השנה כחלק ממשלחות, למסע לפולין. להכיר. לדעת. ללמוד. לספר לעולם. בפולין, נחשפים בני הנוער מקרוב למה שלימדו אותם בתיאוריה בבתי הספר. משהו בהם ישתנה לעד. כל אחד יישא עימו סימן אחר אשר יוותר בו כחלק מן ההשתתפות במסע. הם לעולם לא יחוו את יום השואה כפי שחוו אותו לפני כן.
"יש לכם אולי משקל?", שאלה אותי השכנה התיכוניסטית שלי. מחר היא נוסעת לפולין והיא מבקשת לשקול את המזוודה לפני שתיסע. גם אני הייתי שם, אני מספרת לה ופתאום מבינה שזה קרה לפני עשרים שנים. וואו. חכי, אני אומרת לה, בואי אראה לך את הספר שקיבלנו משם, חתום בידי אשת עדות. אני מתחילה לספר, לשתף בחוויות. היא צמאה לדעת עוד. אין לי מושג למה אני נוסעת, מה ארגיש, איך אתמודד, היא אומרת לי.
אני חוזרת איתה עשרים שנים לאחור. היינו חבורת בני נוער בני שבע עשרה שעלו על מטוס ונסעו אחורה בזמן. איך אני אסביר לה. איך אפשר.
מתוךDRORNET.ORG.IL
אני מקנאה בך, אני אומרת לה. אני מקנאה בך על החוויה שאת עומדת לעבור. זו חוויה שעוברים פעם אחת בחיים. לא ניתן לחוות את המסע באותו אופן בגיל אחר. משהו בנסיעה דווקא בגיל הזה, בליווית בני גילך ובלי הורים לצידך, מותירה בך רושם עז כל כך שאצלי לא נמחה עד היום. עשרים שנים. אני ניגשת למדף ואחרי חיפוש ארוך שולפת את ספר הזיכרונות שכתבנו אז. "הגענו לכאן, באנו לכמעין מסע לגילוי משהו ואנחנו לא ידענו מה", רשמתי אז, "גיליתי בתוכי תהומות חדשים שלא ידעתי שקיימים". "הגוף שלי מתפרק לשישה מיליון חתיכות", רשמה חברה. "להראות לעולם שאנחנו עדיין כאן, נושמים והולכים ונזכרים", כתבה חברה אחרת וחבר אחר הוסיף – "פתאום הכול מתחבר ואתה שם ואתה חלק ואתה מרגיש את זה בכל הגוף".
והנה היא כאן, מולי. זו אני. לפני רגע זו הייתי אני, בחיי. זו אני שארזתי מזוודה והתקשרתי לחברה שנסעה איתי שוב ושוב כדי להתלבט איתה יחד מה כדאי לקחת. זו אני שנסעתי נסיעה ראשונה לחו"ל בלי ההורים. זו אני שבדקה שלוש פעמים לפחות אם הדרכון בתוך התיק. זו אני שדחפה פנימה איזה ספר, כדי שלא יהיה משעמם בטיסה. זו האמא שלי שהתרגשה איתי וחיבקה אותי קצת יותר מדי לפני שעליתי לאוטובוס, זו אני שלא רציתי לשחרר את החיבוק שלה. זו אני שלא ידעה לקראת מה היא הולכת ופקחה עיניים ופתחה את הלב ונשמה את הכול, כמו תמיד, קצת יותר ממה שמומלץ. זו אני.
מתוך STUDENTOP.ORG
אני זוכרת את פרטי המסע הזה היטב. אני זוכרת את הצריפים באושוויץ, את הר האפר העצום במאידנק, את הכלובים הגדושים בנעלי תינוקות. אני זוכרת את המחנק, את הלב הצעיר עולה על גדותיו עד שלא ניתן להכיל יותר. לא ניתן לשאת עוד. באמצע הזוועה, מוציא נער אחד טלית מהתיק מתעטף בטלית ומתפלל. וכולם נשברים, אחד אחרי השני. וכולם בוכים וכולם מנחמים וכולם לא מסוגלים להבין ומביטים שוב כדי להיות בטוחים שכך, עד כדי כך. ולא ניתן להבין. ולא ניתן להאמין ואמא לא שם כדי לחבק או לדבר. זה אנחנו שם. חבורת בני נוער, אחד בשביל השני. ופתאום, ברגע אחד, הפכנו כל כך בוגרים ויד הושטה לעבר יד ואחזנו זה בזה חזק ומשהו שם נגע בכולנו. אני עוצמת את עיניי ויכולה לראות אותנו יושבים במעגל במאידנק ליד הר האפר ומי שרוצה אומר את שמות הנספים במשפחתו והילה של יחד עוטפת את כולנו. מי יכול לנו עכשיו.
והרגע עובר. הרגע תמיד עובר בסופו של דבר. אבל משהו ממנו לא נמחה. לא יימחה לעולם.
"אני יודעת", כתבתי אז,"נשבעת, לספר לעולם. לחרוט בלבבותיהם של כולם, את מה שהשמיים חרטו בתוכי". איך אפשר ללמד את זה בבית הספר, בתוך כיתה.
ועכשיו היא חזרה והיא יושבת מולי ומביטה בעיניי ואין לה מילים, היא לא מוצאת בתוכה מילים. זה בסדר, אני אומרת לה, אני מבינה. היא מחייכת אלי. אני לא יודעת איך לעכל, איך להבין, היא אומרת לי. ואני מחבקת אותה וגם את הנערה ההיא שהייתי שחזרה לפני עשרים שנים מאותו מסע. אני מנסה להכיל את כל הכאב הזה שחונק אותה עכשיו ויודעת שאין לי כל דרך. רק הזמן יעשה את שלו.
ומשהו, משהו מן החוויה הזו יישאר בה לעד וזו, המשמעות האמיתית של צמד המילים הנזרק לחלל כלאחר יד בכל אולם ספורט בכל טקס אשר נערך ביום השואה –
"לזכור ולא לשכוח".