ג'וליה רוברטס אישה יפה
יותר משהעולם אוהב כוכבניות צעירות ולוהטות, הוא אוהב כוכבות שמתבגרות היטב. נשים שהיו פעם הדבר החם ביותר בהוליווד והיום זוכות בעיקר בפרסי מפעל חיים ובתפקידי "אימא של", נמצאות כל הזמן תחת זכוכית מגדלת בוחנת: יש קמטים? כבר רואים צלוליט? יש רמז לניתוח פלסטי כושל? האובססיה הזו מובנת – כוכבות עבר כמו מישל פייפר ושרון סטון הן סמן שמאפשר לנו לעקוב אחרי שינויי הזמן והשפעתו על הגוף, וכך להתמודד עם ההתבגרות הגופנית שלנו.
אבל בניגוד לפייפר וסטון, המקרה של ג'וליה רוברטס הוא שונה. היא מעולם לא היתה כוכבת לוהטת שכל העולם חיכה לראות את פטמותיה מפציעות על המסך; עוד מימי "אישה יפה" לפני כ-23 שנים היא סימנה את מקומה כסוויטהארט אמריקנית, עם יופי אחר וטבעי. כוכבות כמוה גורמות לנו להשקיע עניין וסימפטיה במשך שנים, וחשוב לנו לדעת שההשקעה הזו לא מתנדפת לה אחרי עשור או שניים.
מיותר לציין שרוברטס, שחגגה בשני האחרון 46, מצליחה לעמוד בכבוד במשימה. כשיצאה השבוע משיעור פילאטיס וצולמה במכנסונים קצרצרים ובלי איפור, מיליוני נשים ברחבי העולם לחצו על כפתור הזום בניסיון לגלות צלקת חיוורת של מתיחת פנים, אך לשווא. "אני בת 46 ומעולם לא עשיתי פחחות וצבע, וזה חשוב", היא הדגישה בראיון ל"דיילי מייל" הבריטי. "אני מרגישה הכי טוב במראה הטבעי. אבל בכנות, אני חושבת שהמפתח למראה מדהים הוא פשוט להיות מאושרת בחיים".
אז נכון, כפרזנטורית של "לנקום" יש לרוברטס אינטרס לקדם יופי טבעי על פני ניתוחים פלסטיים, אבל בואו נודה בזה – האישה פשוט ניצחה את הזמן. מול כוכבות הוליוודיות אחרות שהופכות לעת זקנה (או גיל המעבר) לבובות פלסטיק עם חלקי חילוף, רוברטס מציעה מודל יופי אחר לחלוטין – כזה שנשען על קסם אישי, חיוך רחב ועיניים נוצצות ויכול לשרוד גם ללא איפור.
צילום: shutterstock
דונה מרטין מתבגרת
אביה המנוח היה אחד המפיקים העשירים בהוליווד והיא עצמה גדלה באחוזה ענקית – אבל הימים האלה חלפו. טורי ספלינג בת ה-40 חשפה השבוע בראיון ל"פיפל" לרגל צאת ספרה האוטוביוגרפי "Spelling It Like It Is", כי לא רק שהיא לא עשירה כקורח – אלא המצב הכלכלי גרוע עד כדי כך, שהיא ובעלה דין מקדרמוט ויתרו על ניתוח עיקור עבורו. וזה אחרי ארבעה ילדים, כן?
הכסף הגדול, מסתבר, נעלם בכל מיני השקעות גרועות כגון הבוטיק הכושל של טורי והבית הענק של השניים, אותו מכרו לפני כשנתיים לפני שעברו לבית שכור. ספלינג, שחושפת בספר החדש גילויים רבים אחרים – כמו למשל העובדה שהרעיבה את עצמה כדי לחזור למשקלה אחרי הלידה הרביעית – מעדיפה שלא להתבכיין או להאשים אף אחד מלבדה, ובמקום זאת מקבלת את המצב החדש ברוח טובה.
"לא קניתי תיק כבר שלוש שנים, וזה בסדר. אני מביטה לאחור על הנערה הזו שקנתה בגוצ'י בשנות העשרים שלי ואני לא יכולה אפילו להזדהות איתה. אני לא מאמינה שחשבתי שזה כל כך חשוב", היא אומרת בראיון. בספר היא מסבירה כיצד היה לה קל להפוך מהילדה המפונקת שכיכבה ב"בוורלי הילס 90210" לעוד אמריקנית שנאבקת לגמור את החודש: "גדלתי בתוך עושר מהחלומות. מעולם לא הכרתי משהו אחר. גם כשניסיתי לאמץ סגנון חיים פשוט יותר לא הצלחתי להשתחרר מהטעם היקר שלי", היא מודה. "אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לחיות כך יותר".
ספלינג היא לא הראשונה ובטח לא האחרונה שמצאה את עצמה במצב הזה, אבל הגישה המפוכחת הזו היא ממש לא דבר מובן מאליו. במקום לשקוע ברחמים עצמיים או בהכחשה, להמשיך לבזבז כאילו אין מחר ולהתדרדר עוד יותר, ספלינג לקחה אחריות על חייה ולכן היא גם לא חשה צורך להתבייש. ומי יודע – אולי בכלל מדובר בתעלול יח"צני גאוני שנועד לקדם את מכירות הספר שלה, וכך להוציא אותה ואת משפחתה מהבוץ הכלכלי? כך או כך, אותנו היא כבר קנתה, גם אם היא רק רושמת על החשבון.
צילום: shutterstock
תמר זנדברג מקדמת
חברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ לא היססה לזקוף לזכותה את חוק חופשת האבהות, שזכה השבוע לתמיכתם של 8 מתוך חברי ועדת השרים לענייני חקיקה למרות התנגדותו של שר האוצר יאיר לפיד. על פניו נשמע החוק הזה כתחילתה של דרך מבטיחה לעבר שוויון זכויות בהורות במדינת ישראל – שמונה ימי חופשת לידה שיינתנו לאב שיבחר ללוות את אשתו לחדר הלידה ויאפשרו לאבות "להיות שם מיד אחרי הלידה. לסייע, לתמוך ובעיקר להתחיל את הקשר עם הילד\ה שלהם", כתבה זנדברג בעמוד הפייסבוק שלה.
אלא שכמו רבות מהצעות החוק שנשמעות נפלא על הנייר, גם זו מתגלה כעלה תאנה פופוליסטי כשנכנסים לעובי הקורה: שמונת ימי חופשת ה"לידה" של האב מתחלקים לשלושה ימי חופשה בתשלום שירדו ממכסת ימי החופשה שמגיעים לעובד, וחמישה ימי מחלה על חשבון המעסיק. כלומר, בניגוד לחופשת הלידה של האם שמשולמת על ידי ביטוח לאומי, מי שיצטרכו לממן את יצירת הקשר הראשוני בין האב וילדו יהיו – שוב – האבות עצמם.
ואולי הבעיה טמונה כבר בניסוח של זנדברג, שקוראת לשהות של האבות הטריים עם בת הזוג והתינוק "תמיכה וסיוע", ובכך מנציחה את תפקידם העיקרי כמפרנסים. הרי, מדוע צריך חוק שיאפשר להורה להשתמש בימי החופשה שלהם הוא זכאי כדי לבלות עם משפחתו? מכיוון שלמדינה ברור שאם לא יחוקקו חוק כזה, מרבית הגברים לא יעזו לבקש חופשה מהמעסיק. האמת היא, עם כל הכבוד לזנדברג, שאם גבר עדיין צריך לקחת "יום מחלה" כדי "לתמוך בבת זוגו" ו"להתחיל את הקשר עם הילד" – הדרך להורות שוויונית עדיין רחוקה מאיתנו שנות אור.