התיישבתי על גדר אבן נמוכה, ליד הבית של המשפחה שלה וקפאתי מקור.
חשבתי מה אני אגיד לה שישכנע אותה, לשכנע את המשפחה שלה לבוא איתי.
ניסיתי לרכוס עוד כפתור במעיל שלי, ולצוףף את הצעיף צמר (שהיא סרגה לי) לתוכו. ועדיין הרגשתי את הרוח נוגעת לי בוושט.
"יש כאן רוחות אחרות, זו לא המדינה שהכרנו"
"צריך לנסות במקום חדש"
אבל פחדתי שזה לא יספיק, שהם לא יסכימו לוותר עליה לידם.
היא נכס בשבילם, מבשלת לכל המשפחה, מכינה לאבא שלה את כל התבשילים המסובכים שהוא הכי אוהב, מכבסת עם כל הנשים המבוגרות ליד הנהר. וכל הזמן עם הפרצוף הרציני שלה, ורק בקצה שלו עיוות שלו חיוך. היא כל כך יפה בעיני.
אני יודע שיענקל'ה חושב שהיא לימונית מדי, שהיא מתלבשת כמו האימהות שלנו, ולא ברוח היותר צעירה של שאר הכפר, כפתורים רכוסים עד הסוף הצוואר, גרביים שחורות כמו הבנות של החסידים, אבל בשבילי היא הכל.
היא המשפחה שלי, היא האהובה שלי ואני כל כך רוצה שיהיה לנו כבר מקום משלנו, שנתחתן, שיהיו לנו ילדים.
אבל היא אומרת שעוד לא הזמן, ואין אפשרות שהיא תעזוב הכל ותיסע למדבר הזה.
בקיץ, לכבוד יום ההולדת שלה, לקחתי אותה מאחורי הצריף של התנועה, ביקשתי ממנה לעצום עיניים, היא כיווצה את העיניים הקטנות שלה, ולחשה "למה?"
"תסמכי עלי" ביקשתי בקול נמוך
ראיתי שהיא לא מתלהבת מהרעיון, אבל היא שאפה אוויר שעצמה את העיניים.
"עכשיו את יכולה לפתוח" לחשתי לה קרוב לאוזן, היא נרעדה, ופקחה את העיניים לאט,
הגשתי לה את הקופסא הקטנה, היא הסתכלה מופתעת, עזרתי לה להוציא את השרשרת.
"תודה, אלוהים אני לא יודעת מה להגיד"
"אני אוהב אותך, ומזל טוב אהובה שלי"
"אני אוהבת אותך אהוב שלי"
אני חושב עכשיו על הקיץ שלנו ביחד, וזה טיפל'ה מחמם אותי עכשיו, הקיץ נראה רחוק, זה מרגיש שאף פעם לא היה כאן קיץ בעצם, והחורף הזה הוא אינסופי.
ומדינת מדבר נראית לי כמו הפתרון, לכל הרוחות הקרות הללו.
אני רואה אותה סוגרת את הדלת של הבית, והולכת בשביל האבנים הצר. היא בטוחה שאני כבר בחוץ, ממתין לה, תמיד אני מחכה לה, תמיד מקדים, אוהב לראות אותה, עוד לפני שהיא יודעת שיש מישהו שם.
היא נעמדת מולי ואומרת שהיא שאלה את אבא שלה מה דעתו על הרעיון של פלשתינה, והוא אמר שבארץ מדבר שום דבר לא גדל נכון.
הורדתי את הראש והסתכלתי על העקבים של הסוליה שלה.
"למה אתה לא אומר מילה?"
"מה יש לי עוד להוסיף?, אמרת לי מה דעתו של אבא שלך היקר"
היא תוקעת בי מבט נוזף "אל תזלזל בו בבקשה"
"אני לא מזלזל בו אהובה שלי, אני באמת חושב שהוא יקר, אבל אני חושב שאת כן רוצה, ופשוט לא אומרת לו"
היא מורידה את ראשה עכשיו, נשענת על הגדר ומסתכלת על נעליים שלה, מנענעת את ראשה מצד לצד בתנועות קטנות.
"לא התכוונתי לצער אותך. את רוצה שאני אדבר עם אביך?"
"אני לא יודעת אם יש טעם" והיא שתקה, וכיווצה את שפתיה, ונאנחה
"אני רוצה לנסוע, אבל גם חושבת שאולי זה מוקדם מדי, הרי אין בכלל מספיק אישורים, מדוע שדווקא לנו יתנו?"
"ננסה! אולי נצליח. אם את אומרת לי כן, אני עכשיו שואל את יענק'לה איך אפשר להשיג אישור"
ראיתי שהיא מתרגשת, שהיא אולי מבינה שזה יכול להיות, שהרעיון הזה של מדינה משלנו יכול לקרות.
היא הנהנה לחיוב עם ראשה, עד שהסנטר שלה נגע בכפתורים של השמלה.
"אהובה שלי!" חיבקתי אותה, היא ליטפה את גבי והרגשתי את החמימות שלה מחממת אותי.
"…רייזל קצב!
שרה שוורץ!
חומה זינגר!
טובה בלומנפלד!
ברוניה ליכט!
ובחורים, יהודה כהן! ודוד מצוצקי!
זהו חברים!"
בצריף הקטן היו כל כך הרבה אנשים שכבר הרגשתי זיעה נספגת בחולצתי. והרחתי שום.
אמרו את השם שלה האהובה שלי! עכשיו היא תהיה חייבת לנסוע, ואני אצטרף אליה בסיבוב הבא. חיפשתי אותה בעיניים שלי, ומצאתי אותה עם חומה ושרה מתחבקות. ניגשתי אליהן ואמרתי להן "חברות אני מברך אתכן! שיהיה בהצלחה"
רייזל החזיקה לי את היד. היא כל כך יפה. היא תעלה לפלשתינה. ויהיה לנו בית.