אין טעם ללכת סחור סחור, עדיף לעשות גילוי נאות נקי וחד: אני מכירה את הילד, זה שבשבועות האחרונים טשטשו את פניו בכלי התקשורת. זה שמחר יקבעו איפה הוא הולך לגדול בשארית חייו. זה שמחר יחליטו עבורו למי הוא הולך לקרוא אבא ואמא.
עוד באון לייף:
תופעה: סרטוני "יפה או מכוערת" משתלטים על הרשת
8 ימי חופשת לידה לאבות: מעט מדי, מאוחר מדי
רוצים חינוך ראוי לילדים? סעו מפה
למי שלא שמע את הסיפור, או שלא ראה אמש (ראשון) את התוכנית של אמנון לוי – "פנים אמיתיות" הנה תקציר האירועים הקודמים: לפני שנתיים ושמונה חודשים, בחורה צעירה ממוצע אתיופי הלוקה בנפשה ילדה תינוק שזהות אביו אינה ידועה. הילד מיד נלקח לבית ילדים וכעבור שנה הגיע אל הוריו המאמצים, שם הוא נמצא עד עצם היום הזה. לפני כמה חודשים, בתחילה ללא ידיעת ההורים, פנתה אחות האם לבית המשפט בבקשה לאמץ את הילד בעצמה.
בדיעבד – וכך על פי דברי האחות מהתוכנית אמש – היא ביקשה לאמץ את הילד מהרגע שהוא נולד, אך בשלב מסוים הבינה מרשויות הרווחה שאין לכך סיכוי. רק כעבור כשנה גילתה שבעצם תהליך האימוץ לא נסגר והיא החלה לפעול על מנת להחזיר את הילד אל חיקה. מחר, אחרי סבב משפטים וערעורים, יכריע הרכב מיוחד של שבעה שופטים את עתידו של הילד.
וכאמור, אני מכירה אותו, די מהרגע שהגיע אל הוריו המאמצים. בעצם, אפילו לפני כן, בזמן שבני הזוג חיכו לילד במשך שנים. בעצם, אפילו לפני כן, במשך שנים של טיפולי פוריות. ויחד עם זאת, אני לא יודעת הרבה דברים. אני לא יודעת איך קרה שרשויות הרווחה החליטו לנתק ילד ממשפחתו למרות שזו רצתה לגדל אותו (אם כי האחות רמזה בדבריה שהיתה בעיה שהילד יגדל בסמוך לאמו הביולוגית שעלולה לפגוע בו); אני לא יודעת להגיד איפה באופן תיאורטי לילד טוב יותר לחיות: עם מי שקרוב אליו בקשר דם, גם אם זה במחיר של תזכורת יום יומית לאם הביולוגית שלא מסוגלת לטפל בו, או בבית של הורים מאמצים, שם הוא גדל כבר כמעט שנתיים, אך במחיר של תזכורת יום יומית לשוני בשל צבע העור.
אבל בצד כל הדברים האלו שאין לי מושג לגביהם, אני גם יודעת כמה: אני יודעת באיזה מצב הגיע הילד להוריו, עד כמה הוא היה סגור וחשדן משנה שלמה בבית ילדים; אני יודעת איזו סבלנות ומסירות נדרשו על מנת להרגיל אותו, בצעדים קטנטנים, לבטוח באנשים, לשמוח, להאמין; ואני יודעת איך הוא היה בפעם האחרונה שראיתי אותו, כשהוא הרשה לעצמו – ברוב חוצפתו – לרדוף אחרי עם בובת דינוזאור ולעשות קולות מפחידים/חמודים. באותו פגישה אחרונה כבר לא היה לי ספק שהוא לא אותו ילד. הוא עכשיו ילד אחר לגמרי, ילד שבעזרת עבודה קשה הצליח להיוולד שוב בגיל שנה ולעשות ריסטארט לחיים. ועכשיו אולי הוא יאלץ לעשות שוב ריסטארט. בפעם השלישית בפחות משלוש שנים. טראומה שאין לדעת איך יצא ממנה, אם בכלל.
במהלך המשפט החליטו לשלוף את התותחים הכבדים: העניין העדתי. התלונה שכנגדה כולם משתתקים היא שאם המשפחה היתה מרמת אביב ג', זה לא היה קורה. יכול להיות. אפילו סביר להניח. יכול להיות שאם המשפחה היתה מהאליטה האשכנזית היו ממצים עד תום את אופציית האימוץ על ידה. אבל זה לא קרה. נכון, כנראה עוד עוולה חברתית נרשמה בישראל, מהסוג שקורים פה הרבה יותר מדי. מיד קפצו חברי כנסת על הגל שפתחה יוצאת "האח הגדול" טהוניה וצעקו לחוסר צדק. אבל כרגיל, הם מנסים לצאת גיבורים מעט מדי מאוחר מדי. כי בסופו של דבר, לא יכול להיות צדק במשפט השלמה הזה, מקסימום יכול להיות דבר אחד: אושר של ילד. אולי זה שווה יותר מצדק? גם את זה אני לא יודעת, אבל נראה לי שכן.
כמו שאתם רואים, יש הרבה דברים שאני לא יודעת. איך אפשר לדעת משהו כשמתעסקים בחיים? במיוחד כשבכל יום אנחנו נאלצים לדרוש באלף סוגיות אחרות שאין לנו מענה עליהן, כמו מה נלבש מחר, או מה נאכל בערב. וכנראה שעדיף לנו להישאר עם הסוגיות האלו, שכן גם אם נטעה בהן תמיד נוכל לתקן, בעוד שחיים שנחרבים (שוב) בגיל שלוש, יהיה קשה לתקן עד בלתי אפשרי. ובכל זאת, יש עוד משהו שאני יודעת: אני יודעת למי הילד הזה מתכוון כשהוא אומר "אמא". מעניין אם בגיל שלוש אפשר ללמוד ש"אמא" זה עניין שיכול כל הזמן להתחלף.