כמו שכבר ציינתי (כמה מאות פעמים), אני לא אוכלת פחמימות.
המשפט הזה נשמע כ"כ תמים "אני לא אוכלת פחמימות" , אבל בתוכו מתחבאים רגעי שיא ושפל וגעגועים… אח, הגעגועים.
הנה לפניכם 5 דרכים בהם השינוי הזה השפיע על החיים שלי:
1. אלכוהול. לא חשבתם על זה אה? אבל כן. כשנמנעים מפחמימות עדיף להימנע גם מאלכוהול. ובמיוחד מבירה. זה לא שהאלכוהול עצמו כ"כ חסר לי, למרות שאחת מהתחביבים שפיתחתי הוא סיום יום עבודה עם כוס יין וג'וני קאש ברקע, אבל אלכוהול הוא עדיין מרכיב עיקרי במפגשים חברתיים. הדיאטה הפכה אותי לבחורה הזאת שמזמינה דיאט קולה בפאב. כן. אחת מאלו.
2. למדתי להגיד לא. מעניין שברגע שמישהו יעשה שינוי לגבי התנהלותו בחיים, תמיד יקומו אלו שיחליטו להחזיר אותו למוטב. במקרה שלי התגובות נעו בין "משוגעת, זה ממש לא בריא" ל"רוצה מקופלת? רואים עלייך שאת רוצה". אז לא. אני לא רוצה מקופלת, וגם לא סנדוויץ. וכן, יש פחמימות בצ'יפס, אז לא תודה. אולי הפכתי לדובון לא-לא, אבל לפחות אני בדרך להוריד את הדובון מהמשוואה הזו.
3. עף לי הסכך. כמו שכבר ציינתי בפוסט קודם, לחם היה מערכת היחסים המזיקה שלי. הגבר הנשוי, החבר המתעלם – איזו אנלוגיה שתרצו. פתאום אחרי שזרקתי אותו מהבית (כאן דווקא אין אנלוגיה, באמת זרקתי אותו מהבית) יש לי זמן וחשק לדברים אחרים. שום דבר מעניין וטעים לא מחכה לי בבית אז יש לי יותר מוטיבציה לעשות דברים, לפגוש חברים ואפילו להתעניין בספורט השם ישמור.
4. יצירתיות. בואו נהיה כנים כאן. החיים במטבח משעממים בלי פחמימות. התזונה מסתכמת בבשר, גבינות וירקות. שהמכנה המשותף שלהם זה שכולם מאוד טעימים עם לחם ומאוד משעממים בלי. אז למדתי לאלתר, לקרוא מתכונים וליצור משהו שיגרום לי גם להמשיך וגם להתגאות ביכולות הכביכול קולינריות שלי.
5. כניעה. הספונסרית הקשוחה שלי מ', שעושה איתי את התהליך ושאליה אני רצה כל כמה ימים בהתבכיינות שנמאס לי ושאני חוזרת לפחמימה, חוזרת ואומרת לי שהסוד הוא בכניעה. להיכנע לתהליך, לגוף, ולנפש.
עכשיו וידוי: רוב חיי התנהלתי כאדם כנוע ועדיין יש בי הרבה מן הפאסיביות. לקח לי המון שנים ללמוד להילחם, והכניעה הזו ש-מ' מדברת עליה קשה לי יותר מהכול, כי זו בעצם כניעה בפני המציאות והחיים כפי שהם, כניעה אקטיבית אם תרצו. להפסיק לרחם על עצמי ועל כל מה שאסור לי, להפסיק להסתכל מה יש לאחרים בצלחת ומה לי אין, זו המשימה האמיתית כאן, וככל הנראה, כאן גם טמון המפתח להצלחה. אני עוד לא שם, אבל אני אופטימית.
אז יכול להיות שאני בתקופה ויכול להיות שעוד שנה אני אקרא את הפוסטים האלה בעודי מכרסמת טוסט, אבל אני ממש מקווה ומאחלת לעצמי משהו אחר.
מה, לא תאחלו לי גם?!
ועוד אחד בקטנה:
בשנות ה-50 המאוחרות אמן התנדב לקחת חלק בניסוי. הוא נטל מנות קצובות של אסיד וצייר פורטרט עצמי. התוצאה מדהימה ומבהילה בו זמנית. שווה לקרוא גם את התיאור המצורף.
http://iwastesomuchtime.com/on/?i=69680
