זמן…
איך שהזמן רץ.
במירוץ נגד הזמן אין לי סיכוי לנצח,
והאמת – אני כבר לא מנסה.
אני מודה שפעם ניסיתי…
הייתי מעיפה עשרים כדורים באוויר, ואז מנסה לתפוס את כולם מהר, מהר לפני שהם פוגעים ברצפה , אבל זה אף פעם לא הצליח.
בהתחלה חשבתי שזה עניין של קורדינציה, אפילו שקלתי להירשם לקורס להטוטנים אבל עם השנים הפסקתי לנסות.
עשרים כדורים באוויר…
למה זה טוב?
אני זוכרת את היום שבו השלמתי עם העובדה שלקרקס אני כבר לא אגיע…
ואתם יודעים מה הכי מוזר?
ברגע שהפסקתי לנסות התפנה לי כל הזמן שבעולם בשביל להיות ולעשות את מה שאני באמת אוהבת.
מוזר…
הנשימה הבודדת
(אוסטרליה 2010)
אני עומדת מחוץ לחדר הכושר.
שיעור היוגה מתחיל בעוד תשע דקות,
זמן לסיגריה.
אני בוהה באנטנה הסלולארית שמעלי ומרגישה איך שהשמש עם החור באוזון שורפת לי את העור.
בחור צעיר עובר על פניי וחוצה את הכביש,
הוא נכנס אל אחד הבתים הפרטיים שברחוב,
מקפיד לבדוק בהפגנתיות את תיבת הדואר שלו כדי שיהיה לי ברור שהוא, ורק הוא הבעלים הבלעדי של הנכס השערורייתי הזה.
ועכשיו כשהוא מבין שהבנתי הוא מחייך לעצמו חיוך גדול ונכנס פנימה.
אני מאמינה שהוא באמת ובתמים שמח ומאושר שהשכיל ורכש את הנכס השערורייתי שלו עוד בתקופה שמחירי הנדל"ן היו ריאליים ואני מצידי לא מצליחה להפסיק ולחשוב על האנטנה הסלולארית שנמצאת לו מעל הראש ועל החור באוזון ששורפים אותו לאט, לאט ? פתאום אני תוהה אם גם הוא מעשן…
אני זורקת את הסיגריה שלי ודורכת עליה,
חושבת כמה חבל שלכיבוי סיגריה בנעל ספורט אין את אותו האפקט של כיבוי סיגריה בנעל עקב, יש אנשים שלא יבינו את זה לעולם… חבל…
(ואז עדיין לא היו לי נעלי לוליטוט… לכבות סיגריה עם נעל עקב לוליטוט זה כבר עולם אחר…)
שתי דקות לשיעור – אני עוברת דרך החניון בדרכי פנימה אל חדר "הגוף ומחשבה".
אישה אוסטרלית חביבה מנסה להוציא את ה"האמר" החדש שלה מהחניה ? היא קרובה מידי לקיר מצד ימין וזה ברור.
(בדיעבד מסתבר שרק לי זה היה ברור …)
באקט של נדיבות אני עוצרת ומציעה לה לוותר ? זה מסוג הדברים שאת פשוט יודעת איך הם הולכים להיגמר.
ובאמת שהיא נראית לי אישה חביבה ולא הייתי מאחלת לה נסיעה למוסך ומשבר בחיי הנישואין.
היא פותחת את החלון באנחת רווחה ושואלת אותי מבלי לנסות להסוות את המצוקה "מה לעשות?".
"את קרובה מידי לקיר…
מימין…
סעי קצת שמאלה ורק אז תשברי את כל ההגה ימינה"
היא לא מבינה אותי אבל אין לה מה להפסיד, אני עושה את התנועות הנכונות עם הידיים ואז היא מבינה -וזה ממש לא קשור למבטא שלי, בחיי.
מסתבר שבזמני לחץ פנטומימה באה בול.
אז האסימון נופל והיא בחוץ, עוד יום שקט ויציב לכאורה צפוי לעבור בחיי הזוגיות שלה ומחר היא תרגיש בנוח עם עצמה.
היא תקום בבוקר ותגיע לפגישה השבועית שלה אצל הספר רק בשביל לעלעל במגזין ושוב להסתבך בעוד יציאה מחניה.
אני מנסה לחשוב איך אישה בגילה שבוודאי הספיקה לשכוח המון דברים שאני עדיין לומדת מעדיפה לוותר על תור במספרה שלא לדבר על שלום בית ונזק באלפי דולרים ולא מצליחה לחשוב על פעולה פשוטה של לסובב שמאלה ולשבור ימינה ? פשוט תתרחקי מהקיר גברת!!
שיעור היוגה שלי מתחיל והמורה מדברת על נשימות ? אני מייד מצטערת על הסיגריה האחרונה ההיא ועדיין מרגישה את העור שלי שורף מהשמש,
ולמרות הקושי הראשוני שיצרה אותה הסיגריה לא הייתי מוכנה לוותר עליה ולהעביר את אותם תשע דקות בהמתנה מחוץ לחדר "הגוף והמחשה" ולקחת חלק בדיון סוער בעניין הכבאי האמיץ שהציל אתמול את הקואלה המסכנה ועל כמה שהתמונה בעמוד הראשי בעיתון יצאה מוצלחת.
המורה ליוגה מדברת על מודעות ולוקח לי לפחות רבע שעה לוותר על הציניות.
היא מדברת על לחוות את ה"עכשיו" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב)- להתרכז בנשימה הבודדת ולהשאיר את רשימת הקניות לרגע בצד (חלב, טמפונים, סבון כלים, תה ? אז למה בעצם לא להשתמש בתיון אחד לשתי כוסות תה ? בעיקר אם אתה מכין אותם בו זמנית, וגם ככה אתה מעדיף את התה שלך חלש, באמת לא ברור).
אני מוותרת ומגרשת את כל מחשבות הויסוצקי שלי ומפתחת מודעות נשימתית בהווה. (מלחיץ!)
במדיטציה של סוף השיעור אני נרדמת ? התמסרות יותר טוטאלית מזו פשוט לא קיימת.
וכשאני יוצאת מהשיעור מבלי שבכלל שמתי לב אני נמצאת במקום אחר לגמרי ממה שהייתי כשנכנסתי אליו, אני אדם אחר במלוא מובן המילה (כנראה שחמש דקות של שינה עושות את כל ההבדל).
וברצינות, הנשימות וכל המודעות למחשבות המטומטמות שרצו לי בראש עשו את ההבדל.
אני כבר לא חושבת על האישה המבוגרת בחדריי ההלבשה שנכנסה בשירותים לתא הצמוד לשלי (אני רק לפיפי ? באמת) ויכולתי לשמוע את הגוף שלה מספר בקולי קולות איך לפניי חמש שעות הוא בלע עשרה כדורים יותר מידי של לקסדין משלשל ועל איך שבאופן מודע ברחתי על נפשי מחדר ההלבשה.
אני כבר לא שופטת אותה ואת בלוטת התריס שבוודאי בגדה בה עם השנים.
אני מתרחקת מחדר הכושר ומהאנטנה הסלולארית מהר ככל האפשר רק כדי לעבור לאנטנה הסמוכה (כי אם לא הייתה אחת סמוכה לא היה לי כיסוי) ועדיין לא מצליחה להבין איך רישתנו את כל העולם במפלצות האלו ומצד שני כבר לא זוכרת איך הסתדרנו בלעדיהם, ועדיין בטוחה במיליון האחוזים שלא זו הייתה המטרה המקורית של הבורא ומצד שני עם עובדות קשה להתווכח.
אני בן אדם חדש שמתרכז ב"עכשיו" ובמה שהוא עושה באותו הרגע ממש.
מה שנפלא במודעות האמיתית הזו היא העובדה שהכל נכנס לפרופורציות הנכונות, והרי לכולנו יש לנו את הנטייה הטבעית למצוא נחמה בבעיות של אחרים ולהשוות…
אבל ברגע שאתה מודע לנשימות של עצמך ומקבל מבלי לשפוט, באותו הרגע אין כבר מקום להשוואה ואין מקום לציניות ולמרירות.
פתאום נוצר אצלך בראש חלל נקי ומתפנה מקום שמאפשר לתמונה הגדולה והאמיתית לצוף.
וכשהיא צפה ועולה אפשר פשוטו כמשמעו למצות את הכול באותה נשימה בודדת ואז הכל פשוט קורה מעצמו.