"In my defence, what is there to say?
All the mistakes we've made must be faced today
It's not easy now, knowing where to start"
freddie mercury
מהשנייה הראשונה שאנחנו יודעים על קיומם, אנחנו נשבעים לעשות עבורם הכול. אנחנו יודעים שנספק להם את כל צורכיהם. נאזין להם, באמת נאזין. לא כמו כל ההורים האלה שעושים כאילו. אנחנו נהיה אחרים. אנחנו נתכוונן אליהם לחלוטין ונדע, פשוט נדע איך להיות ההורים שלהם. אנחנו נרגיש מתי הם זקוקים לעזרה ומתי הם יכולים להסתדר לבד, אנחנו נדע כבר לבד מתי לשחרר, מתי לתת להם לפרוש את הכנפיים. אנחנו לא נצפה מהם ליותר ממה שהם יכולים. לא נעיק, לא נציק,לא נחטט, נסמוך עליהם, נדע ללמד אותם גבולות, לכבד, להתחשב, לעזור, ניתן להם אוויר, עצמאות.
אצלנו הם יידעו להיכנס למיטה בזמן, בלי לקטר כמובן, הם יאכלו, יתקלחו, ילבשו פיג'מה ויצחצחו שיניים ובחיוך מאוזן לאוזן ימתינו לנו בשקט במיטה כדי שנקרא להם סיפור ואז יודו לנו מקרב לב על יום נפלא, יעצמו את העיניים הקטנות ויירדמו.
אנחנו נלמד אותם ונלמד איתם. התהליך הזה יצמיח אותנו כהורים ואותם כילדים שלנו, זה ברור. לבנה על לבנה אנחנו נבנה איתם מערכת יחסים שתעזור לנו לעבור יחד את גיל ההתבגרות הידוע לשימצה. הם תמיד יידעו שאנחנו לצידם, כי איך הם יכולים לחשוב אחרת.
מתוך ZURNAL24.SI
הי, אלו אנחנו, צעירים, מגניבים, חושבים ומבינים מה קורה פה ומרגישים את הקצב שבו הדברים משתנים. הרי לא יכול להיות אחרת.ואיך יכולנו לדעת איזו השפעה יש לפעולות שלנו, להתנהגות שלנו, למילים שלנו. איך אפשר ליסוך אל תוך כל רגע את מה שרצינו, את מה שתכננו. ואם אנחנו רוצים כל כך את טובתם, איך זה שהם כל כך כועסים עלינו?
כי מה זה "להציב גבולות"? מה זה "לשחרר"?, מי קבע מה הגבול בין להעיק לבין לדאוג לשלומם? מה זה אומר "לחטט"? לשאול אותם אם קיבלו שיעורים זה לחטט? לשאול איפה ועם מי הם הסתובבו אתמול בערב זה להעיק? ומה זה אומר "לכבד" אותנו? עד איפה לתת להם אוויר? ומה עושים אם הם מועלים באמון שנתנו בהם? מה עושים אם העצמאות הזו שכל כך רצינו לתת תופסת כיוונים שאנחנו ממש לא אוהבים?
"I'm just a singer with a song
How can I try to right the wrong?
For just a singer with a melody
I'm caught in between, with a fading dream"
ואנחנו מנסים. בכל יום, בכל רגע. לתקן מחר את מה שאמרנו אתמול. להציב גבולות, ללמד, לעמוד על שלנו, רק כדי לחוש אחר כך את הטעם המר של הוויכוח. כי אף פעם אי אפשר לנצח. אז אמרת את שלך, אז קבעת, הבהרת. דפקת על השולחן והודעת באופן חגיגי כי – "אצלנו בבית זה לא יקרה". בתגובה קיבלת את המבט הזה, זה שהורים מקבלים. אתה, אומר המבט הזה, אתה לא מבין וגם לא תבין. זה אני שמבין, מתריס האפרוח שלך. אתה כבר לא.
אז כשהם קטנים וכועסים הם מאיימים עלינו שייחפשו משפחה אחרת ואז הם גדלים ומטיחים בנו שהיו רוצים כבר לגור לבד. שאיש לא ייקבע להם, איש לא יילמד אותם. זה הם שיגידו, הם שיחליטו, הערכים שלהם ישלטו במגרש ואתם כבר לא תהיו שם. המילה שלנו, כבדת המשקל, תהפוך לענן נוצה ותתפוגג באוויר. הו אז, יתחילו החיים האמיתים.
מתוך WWW.MAKO.CO.IL
זה לא אנחנו שהכרזנו את אותם משפטים לפני כמה עשורים? זה לא אנחנו שמרדנו? שחיכינו לחלקת אלוהים משלנו? זה לא אנחנו שידענו שאצלנו הכול יהיה אחרת? אז איך זה שלמרות כל מה שעשינו, מצאנו את עצמנו בדיוק באותו המקום ממנו רצינו להימלט?
אני מביטה בבכור המתבגר שלי ונזכרת איך לפני למעלה מעשור הבאנו אותו לראשונה הביתה מבית החולים. היינו ילדים בעצמנו. "תגידי", שאל אותי אז החצי בעודו מביט בחשד בתינוק הקטנטן, "איפה המדריך הזה שמלמד מה עושים איתו?"
הקטנטן פקח זוג עיניים תכולות ותמימות והביט לעברנו. חכו חכו, אמר לעצמו, אני עוד אלמד אתכם…