הישראלית
מיה דגן ? יא מתלהבת
ככה נפתחת הסדרה החדשה של מיה דגן:"אמרו עלי הכל. שאני קולנית, נדחפת, בלתי נסבלת. כתבו עלי שאני בהמה גסה, חסרת גבולות".
תירגעי, יא מתלהבת. את אולי כל הנ"ל, אבל את חתיכת שחקנית מצוינת. ועכשיו תשבי שנייה בשקט בלי לזוז ותקראי עם כולם.
השבוע שודר הפרק השני של "מתלהבת", סדרה שהיא מוקומנטרי על החיים הפרטיים של הדמות הציבורית – מיה דגן. הפרק הראשון היה חביב, לקח לי זמן להתרגל לקונספט של שילוב של אנימציה והמון המון שחקני משנה (כי מיה משתפת את כ-ו-ל-ם בחייה. מנהג המונית ועד למוכר בפיצוצייה, ולכ-ו-ל-ם יש מה לומר לה בתגובה).
הפרק השני קלע בול, אבל ב-ו-ל, לתחושה שאני מסתובבת איתה כבר כמה שנים. הפרק עסק במשקעים שמיה סוחבת מתקופת בית הספר בכל הנוגע ליחסים שלה עם חברותיה, שצפים ועולים וגואים ומשתלטים על חייה לאחר מפגש מקרי עם מלכת הכיתה, ועם מי שהייתה הילדה הדחויה והחברה היחידה של מיה, שגם היא לא בדיוק היה מלכת נשף האביב.
לי דווקא הייתה אחלה מלכת כיתה ביסודי, אבל העיסוק הזה בלנתח עד זרא דיבורים והתנהגויות של אנשים ? הייתי משוכנעת שזה משהו שיישאר מאחור עם זיכרונות גיל ההתבגרות ולא ילווה אותי הלאה בחיים. וזה עדיין כאן, מאוס ועם זאת רלוונטי מתמיד. ובאה מיה דגן והראתה לי שכמוני כמוה. רק שאצלה זה נראה מצחיק ואצלי זה מעיק.
ועוד תודה למיה, כי בשני הפרקים ששודרו עד עתה יש שתי הפתעות משמחות מאוד בתפקידים לא גדולים אבל מפילים: נולי עומר בתפקיד האימא של החבר של מיה, כלבתא מגוננת שהיתה שמחה אם האוצר שלה היה נפטר מהבוהמיינית שלו; ויונה אליאן, בתפקיד המלכה בהצגה שבה משחקת מיה, שמקשיבה לה ומשתפת אותה בניסיונה, וגם מזכירה לה מי המלכה האמיתית בתיאטרון ובחיים.
הסמל
רוזה פארקס ? נשמע לכם מוכר?
השבוע מציין העולם חמש שנים לפטירתה של רוזה פארקס, מי שכונתה "הגברת הראשונה של זכויות האדם" ומוכרת בזכות הסיפור ההוא על סירובה לפנות את מקומה באוטובוס הציבורי לגבר לבן.
לא צריכה לספר לכם מי היא היתה, נכון? בפעם הראשונה ששמעתי עליה, מן הסתם באיזו תכנית טלוויזיה חינוכית בילדותי, הסיפור על אודותיה נשמע לי חצי דמיוני. הפרדה גזעית? שחורים ולבנים? אישה שמחויבת בתוקף תקנת מדינה וקונוונציה חברתית חזקה לפנות את מקומה לגבר? איפה נשמע כדבר הזה.
השבוע חזרתי לעיין בקורות חייה של פארקס, תוך התמקדות בתקרית ההיא באוטובוס. ניסיתי לתאר לי איך סיפור כזה היה מתקבל בישראל של שלהי 2010. דווקא מתקבל על הדעת, לא? אני מדמיינת או שאת עמודי החדשות בשנה האחרונה מילאו סיפורים שדי מזכירים את הסיפור של פארקס? הפרדה על רקע מוצא בבתי ספר, ילדים שלא פותחים כלל את שנת הלימודים כי בתי הספר מסרבים לקלוט רבים מבני עדתם, נשים שמתבקשות לשבת בספסלים האחוריים בלבד באוטובוס ציבורי… אני יכולה להמשיך, כולכם נתקלתם בזה.
55 שנה אחרי האינסידנט ההוא באוטובוס במונטגומרי אלבמה, שהניע את גלגלי המהפכה, ומדינת ישראל עדיין תקועה במקום. אולי אפילו הולכת אחורה.
הקורבן
צ'אנדרה לוי ? עוד שם בשרשרת ארוכה של נשים נרצחות
בעת כתיבת שורות אלה, מדווחים בחדשות על עוד אישה שנרצחה. בלי להוסיף את אחד מהטייטלים המעצבנים ההם ? "רצח על כבוד המשפחה" (שם קוד: הנרצחת היא בת מיעוטים) או "רצח על רקע רומנטי" (שם קוד: הנרצחת רצתה להיפרד מהרוצח) ? ברור מראש, שהרוצח הוא גבר. מה זה משנה אם הוא היה בעלה, אחיה, זר שעקב אחריה ברחוב. הרעיון שמישהו יכול יום אחד לפגוע בך הוא רעיון שמסתובב בראשה של כל אישה. במודע ובתת מודע. זה לא פוסח על אף אחת מאיתנו, וזה מהדהד ביתר שאת בימים כמו היום ובשבוע כמו השבוע, שבו מתחיל שלב העדויות במשפט הרצח של צ'אנדרה לוי.
באמצע שנת 2001 נעלמו עקבותיה של צ'אנדרה לוי, מתמחה בקונגרס האמריקאי ובחורה שעתידה המזהיר היה פרוש לפניה. היה ברור, שהיא לא העלימה את עצמה. החשד נפל בשעתו על חבר קונגרס מבוגר ממנה, נשוי ובעל משפחה, שהתקשורת טענה ש"ניהל עמה רומן" (שם קוד: ניצל את תמימותה, את העובדה שהייתה חדשה במערכת, צעירה ונלהבת).
שנה לאחר ההיעלמות נמצאו שרידי גופתה של לוי. כיום, מי שעומד למשפט בגין רציחתה הוא גבר אחר, מהגר מאל סלבדור שתקף גם נשים אחרות במקום שבו נמצאו שרידיה של לוי. מכל הסיפור הסבוך הזה עולה אותה תמונה שחוזרת שוב ושוב בחדשות: נרצה או לא, במובן מסוים אנחנו מסתובבות בעולם שלהם כמו ברווזות במטווח. אם קורה משהו רע מאוד למישהי מאיתנו, סיכוי גדול שאחד מהם פשוט קלע בול.
המנהיגה
פלורנס וולץ' ? ריקוד המכונה
משהו שקצת עשה לי שמח השבוע, הוא הזכייה הכפולה של פלורנס אנד דה מאשין, הלהקה הבריטית המעולה המונהגת על ידי הסולנית האולטרה-סופר-ספיישל כריזמטית והמוכשרת פלורנס וולץ', בטקס פרסי ה-Q: הפרס על הסינגל הטוב ביותר לשיר "You've Got The Love", והפרס לזמרת הטובה ביותר לפלורנס שגברה על פרסונות כקורין ביילי ריי האיכותית וליידי גאגא המנג'סת.
איכשהו כשאני מנסה לחשוב על נשים שהן לא רק סולניות אלא גם מנהיגות של להקות (יש הבדל, ברור שיש הבדל ? תחשבו שלומית אהרון ואז תחשבו דבי הארי) הזיכרון הולך רחוק מדי אחורה. חבל, אין הרבה דברים מגניבים יותר מדמות נשית גדולה מהחיים, מוזיקלית, נותנת השראה, שמאחוריה להקה שתומכת בה ודוחפת אותה קדימה.
מזל טוב לפלורנס ולחברים על הזכיות, מקווה שתמשיכו לייצר שירים מרוממי נפש נוספים, ושתחזירו את טרנד הלהקות המונהגות על ידי נשים כי חסרונו מורגש.
המשכנעת בע"מ
הבובה החדשה ב"רחוב סומסום" שתעשה לכם שטיפת מוח
בילדותי הרחוקה רק לדבר אחד נכספה נפשי ? ברבי (Barbie). ברבי אמיתית עם שיער בלונדיני ארוך שאוכל לקלוע ולפרום וחוזר חלילה. בסוף קיבלתי אותה. סירקתי אותה, קלעתי את שיערה ופרמתי, גם הלבשתי והנעלתי אותה, סידרתי לה בית קטן ונחמד על מדף. הייתי מאושרת.
ואז הגיעה השמועה לאוזני, שברבי לא בריאה לנפשי הרכה, כי היא מחנכת אותי לשגות באשליות שכשאגדל איראה כמוה… ושבדיוק בשביל ילדות כמוני, שאם אי פעם יקלעו להן צמות בלונדיניות זה יהיה באדיבותו של בקבוקון מי חמצן, המציאו את האפי ? קיצור של "האפי טו בי מי" ? בובה שנראית יותר כמו נערה ממוצעת, ושתכין אותי טוב יותר להתבגרות האכזרית שמזמן לי הטבע.
השבוע נתקלתי במיזם דומה: סרטון מבית היוצר של "רחוב סומסום" האמריקאית שמציג בובונת-ילדונת כהת עור ושחורת תלתלים שפוצחת בשיר הלל שכולו אוטוסוגסטיה.
"I love my hair" חוזרת ומזמרת הבובה את המנטרה, ומשבחת ומקלסת את שיערה ואת כל האופנים שבהם היא יכולה לסדר אותו.
ידוע שנשים שבורכו בתלתלים שחורים מרגישות פעמים רבות שהחיים דפקו אותן, ושעדיף היה לו השתלשלה על גבן צמת ברבי זהבהבה. אני מקווה שילדות קטנות שיצפו בבובה יזדהו איתה ולא ירגישו רע בקשר לשיערן, אבל לי זה נראה מלאכותי מאוד. כמעט כמו הראסטות של עידן רייכל. תשפטו בעצמכם: