ביממה האחרונה העלו חברותיי לקיר הפייסבוק תמונות הנקה. בירור קצר העלה שהתמונות הן חלק ממחאה נגד פייסבוק, שנוטה להסיר תמונות הנקה, בטענה שהן מהוות תוכן מיני מגונה. הצטרפה לכך מחאה ישראלית-מקומית בעקבות מקרה שקרה בקניון סירקין בסוף אוקטובר, ובו נדרשה אישה מיניקה על-ידי מנכ"לית הקניון לא להיניק בתחומי הקניון. הידיעה על כך עוררה סערה. כרגיל. אחת לחצי שנה, פחות או יותר, מתפרסם סיפור כזה בעיתונות הישראלית, הרשת גועשת ורועשת, וקצת לאחר מכן הרוחות נרגעות, עד הפעם הבאה.
התגובות לסערות קבועות. חלק מתלוננים על כך שנשים "שולפות שדיים תחת כל עץ רענן". מן הצד השני מבקשות נשים מיניקות להזכיר לנו שעל-אף התפיסה הרווחת, הנקה אינה אקט אקסהיביציוניסטי, ורוב הנשים לא ששות לחשוף את עצמן יותר ממה שנדרש לצורך ההנקה. החשיפה קטנה בדרך-כלל, ומתרחשת בשניות של תחילת ההנקה ושל סופה. מה שלרוב מפריע לצופים מן הצד היא הידיעה שאיפשהו בין האישה לראש של התינוק מתבצע חיבור בין פה לפטמה. "פה ופטמה?!" נזעקים אחרים ואומרים ש"כמו סקס, יש דברים שלא עושים בציבור". התשובה המקובלת לטענה הזו היא שהשד המיניק הוא איבר לא-מיני כמו יד, רגל, או פנים שאותם (לפחות בינתיים) אנחנו לא נדרשות לכסות. (אני, אגב, לא אוהבת את התשובה הזו, אבל על כך בהזדמנות אחרת.) אחרות רואות בהנקה בפומבי (ובתמונות ההנקה) התרסה כלפי אמהות שאינן מיניקות.
עוד באון לייף:
מילים רבות אפשר לכתוב על הויכוח הזה. חלקן פורסמו במאמר בכתב העת "עבודה חברה ומשפט", שהתבסס על עבודת התיזה שלי. מתוך כל המילים האלו, בחרתי להתמקד היום דווקא בטענות מהסוג האחרון.
בדיונים על הנקה, כמו בסוגיות נפיצות אחרות, נדמה שציבור הנשים מתחלק אוטומטית לשתי מפלגות: בעד ונגד הנקה. את החלוקה הזו ביקרתי בעבר, בהקשר של מדיניות ההנקה בבתי החולים והדברים יפים גם להנקה בפומבי. חלוקה כזו יוצרת יריבות עזה בין הצדדים. נשים מיניקות חשות שנשים אחרות מצפות מהן להצניע את ההנקה כמה שיותר: לא לדבר על זה, לא ליהנות מזה, להתכסות כמה שאפשר, ובטח שלא להפגין עם זה בפומבי.
הנקה בפומבי – הזכות להשתלב במרחב הציבורי
נשים שאינן מיניקות חשות שנשים מיניקות תופסות את עצמן כאמהות טובות יותר רק משום שהן בחרו (ו/או הצליחו) להיניק. הדרישה לזכות להיניק בפומבי נתפסת במובן זה כחלק ממה שמכונה "טרור ההנקה". במילים אחרות, בדיונים על הנקה אנחנו עושות לעצמנו את תרגיל ה"הפרד ומשול", ובמקום להיאבק ביחד על זכותה של כל אישה לבחור באמת אם היא רוצה להיניק או לא – ואיפה, אנחנו מוצאות את עצמנו נאבקות זו בזו. לא חבל?
במקום היריבות הזו, קיימת דרך אחרת לחשוב על הנקה בפומבי.
כשנשים נאבקות על זכותן להיניק בפומבי, הן קודם כל נאבקות על זכותן להשתתפות מלאה ושווה במרחב הציבורי, גם כשצמוד/ה אליהן תינוק/ת יונק/ת. אם נשים מיניקות נדרשות להתחבא, לכסות ולהצניע את עצמן, לחפש מקומות מסתור, או פשוט להישאר בבית, הן נדרשות למעשה לבחור בחירה לא הוגנת בין רצונן להיניק לבין זכותן להשתלב במרחב הציבורי.
אדגיש ואומר, שאין בדברים אלו ולו בדל ביקורת על נשים מיניקות שמעדיפות לא להיניק בפומבי: שנעזרות בסינרי הנקה, שמברכות על חדרי ההנקה המוקמים במקומות ציבוריים (ככל שהנהלת הקניון לא קוראת לתא צפוף הצמוד לשירותים הציבוריים "חדר הנקה"), שמעדיפות להאכיל מבקבוק כאשר הן מחוץ לבית, וכן הלאה. בחירה היא בחירה היא בחירה.
ובחירה היא בחירה גם כשהבחירה היא לא להיניק בכלל, ואת זה חשוב מאוד שנזכור. לכן, טוב אם הצדקה להנקה בפומבי תתמקד בזכותן של נשים להשתתפות שווה במרחב הציבורי, ולא תתמקד ביתרונות ההנקה לתינוקות ולחברה. כבודם של טיעונים אלו במקומם מונח, אך אם נישען רק או בעיקר עליהם כשאנחנו דורשות את זכותנו לשוויון, לא נגיע רחוק (כי שוב נצניע את עצמנו ואת זכויותינו) ובדרך אנו עלולות גם לדרוס קבוצה שלמה של נשים שבחרו לא להיניק.
אז בואו נעשה הסכם בינינו, הנשים. מצד אחד, לא נבקר את חברותינו שבחרו שלא להיניק; ובמקביל נאפשר לחברותינו המיניקות להיניק בכל מקום, ולא נחשוב שכל אישה שמיניקה עושה זאת בהתרסה. בואו ניפטר ממונחים מפלגים כמו "טרור ההנקה", ונאמץ במקומם מונחים מאחדים, כמו למשל "הזכות לבחור בין הנקה לאי-הנקה" ו"הזכות להשתתפות שווה ומלאה של נשים במרחב הציבורי". חלום אוטופי? אולי. אבל אני, אופטימית מטבעי, מאמינה שהוא אפשרי.