באחרונה מופיעים מדורים וגיליונות שלמים התוהים לגבי הדור שלנו, "הדור האבוד", שניסה להרים את המחאה הגדולה בתולדות ישראל, שאולי כבר מיואש ולא ינסה שוב לומר משהו, אולי רק עם כרטיס טיסה ביד, לכיוון אחד. והנה קראתי גם בעמוד "צדק חברתי-חדר המצב" בפייסבוק, ידיעה שנעלמה מחדשות המיינסטרים: גבר בן 47 התאבד לאחר שנתיים שלא הצליח למצוא עבודה אחרי פיטוריו מתאגיד סלולרי ידוע. סוג אחר של כרטיס לכיוון אחד.
לא אתיימר לומר משהו על כל הדור שלי, אבל איני היחידה מסוגי בתוך הדור הזה שעונה להגדרה "יוצרת". וככזו, אני יכולה לחזות מראש את הטוקבקים:
"לכי לעבוד!", "עוד כלומניקית שלמדה תקשורת וקולנוע, מדעי הדשא", "פרזיטית" ועוד מיני מחמאות שממתינות ליוצרים ויוצרות כמוני, רק על זה שאנחנו בכלל מנסים ומנסות להביע עמדה, בלי שיהיה לנו תואר במנהל עסקים/ הייטק/ פיזיקה או עבודה קבועה באחד מהתאגידים הגדולים עם משכורת שמנה שמוכיחה שלכאורה עשינו את מה שצריך בשביל ליהנות מהזכות להביע דעה שראויה להתייחסות (זאת, בהנחה המוטלת בספק- שזו מדינה דמוקרטית או אמורה להיות כזו).
אני יכולה לנסות לענות מראש לטוקבקים האלה, במעין התגוננות: "אבל רוב חיי כן עבדתי בעבודות נורמליות, לפעמים גם עם משכורת יפה, למשל כמנהלת לשכות של מנכ"לים", "אני בכלל מוזיקאית ועשיתי תואר כדי שיקבלו אותי לעבודות הנורמליות", "שירתי בצבא למרות שאני אחות שכולה לבן יחיד, התנדבתי כל החיים שלי למטרות חברתיות, אני עדיין פרזיטית?"… אבל אשאיר כרגע בצד את התשובות האלה.
הייתי רוצה לחלוק אתכם נס. הנס הזה קורה לי כשאני באמצע לחתוך סלט, לשטוף כלים או נמצאת במשרד בעוד משימה שגרתית. נכנס לי שיר לראש. זה הרבה יותר מנס. התחושה היא- כאילו אני רק צינור למוזה שהיא הרבה יותר גדולה ממני, יש מי שיגידו- אור אלוהי, שעובר דרכי ורוצה לצאת ממני בתור יצירה.
יוני רכטר תיאר את זה כמו לידה או כמו צחוק. אצלי, אני מתחילה לשמוע את השיר, מתחילה לזמזם אותו, להרכיב לו עוד מילים, ומרגע זה והלאה מתחיל מעין מרדף: להצליח לתפוס את זנבו של השיר הזה, להצליח לזכור אותו או לכתוב אותו לפני שהוא בורח מבין אצבעותיי. לתפוס גיטרה ולהתחיל להלחין, גם אם בהתחלה זה עוד מגושם, עוד דורש עבודה נוספת רבה עד שזה ממש יהפוך לשיר שכולם ישמעו: חידוד הטקסט והלחן- תהליך שיכול לקחת גם חצי שנה, מציאת המפיקים הנכונים לעבוד איתם, הקלטות, חזרות עם נגנים, הוצאות שיווקיות כמו להדפיס שלטי רחוב, להפיק קליפים ועוד. כל אלו דורשים השקעה כלכלית באלפי שקלים. זה עוד בתהליך הקצר, כשבאמת הצלחתי למצוא את האנשים הנכונים לעבוד איתם ובהנחה שהשיר באמת הגיע למקום שבו אני מסוגלת לומר- הנה, הוא מוכן לצאת לאוויר העולם.
כמה כואב זה, אם כן, להיות חלק מקבוצה ענקית של יוצרים ויוצרות, שבתחומים שלהם, מרגישים שבמדינה הזו מזלזלים ביצירה ובחשיבות שלה לנפש האומה. במה מתבטא הזלזול? קודם כל, גובה התקציב שהוקדש לתרבות בשנים האחרונות היה כ-0.4% מהתקציב הכללי. נכון, אנחנו מדינה שצריכה להשקיע בביטחון, וגם נושאים בוערים וחברתיים הרבה יותר כמו הדאגה לניצולי השואה או מחוסרי הבית, מקבלים תקצוב נמוך מדי, אז אנחנו היוצרים והיוצרות כבר מזמן קיבלנו את רוע הגזרה- הסתפקות בתקציב הקיים וניסיון ליצור במסגרת המגבלות הקיימות.
אך הזלזול מגיע גם מלקוחות, מהמקומות בהם יוצרים מציגים את יצירותיהם, וגם- מהקהל. מעבר לטוקבקים שתוארו לעיל, למרבה הצער יש ציפייה שהיצירות, ההופעות והתצוגות, הנחשבות למוצר מותרות, יהיו בחינם או מאוד בזול, למרות ההשקעה הכלכלית הגבוהה במה שבשפה הקפיטליסטית היו קוראים לו "מוצר". הרבה פעמים יוצרים ויוצרות נתקלים בזלזול בזכויות העבודה שלהם או בזכויות היוצרים, למשל תופעת השוטף+וואטאבר הידועה לשמצה, פשוט כי זו יצירה מוזיקלית ולא איזה דו"ח עם מספרים באקסל. שלא לדבר על המאבק המתמיד מול המשפחות, שהרבה פעמים מכתיבות לילדיהם "להפסיק כבר עם החלומות באספמיה" ולמצוא עבודה "נורמלית", אחרת הילדים לא יקבלו עוד תמיכה בדרך בה בחרו לחיות, חיי יצירה והשראה.
התרבות היא חלק חשוב ומשמעותי מחייה של כל אומה, ודאי גם האומה שלנו, אומה דווית נפש ועמוסת טראומות, מפוחדת ומבוהלת, זקוקה למילות עידוד, נחמה, הנאה, פורקן. לפעמים זקוקה גם למילים שיתוו דרך, שיעוררו מחשבה והגות, שיפתחו דיון חשוב, שיאפשרו ויתנו קול למי שקולם הושתק. אומה, שזקוקה לדימויים, ציורים וסרטים שיתנו לה את המראה שהיא זקוקה לה, על מנת להבין מי היא, מה קרה לדמותה, מה היא יכולה לעשות כדי להשתפר, להתפתח או להתפכח.
כמו האומה, כך גם האנשים עצמם, צריכים את התרבות בחיים שלהם.
מתוך המצב הקיים, יוצרים ויוצרות מחפשים ולפעמים מוצאים את הדרך איך להתמודד עם מה שיש: יש מי שמשתיקים את מה שבאמת יש להם להגיד כדי להיות מספיק טובים למיינסטרים, יש מי שיוצרים מה שבא להם תוך לקיחה בחשבון שלא רק שלא יהיו במיינסטרים- אין כמעט סיכוי שיקבלו החזר על ההשקעה שהשקיעו ביצירה שלהם, יש מי שהקימו בעקבות המחאה החברתית קבוצות מאבק למען זכויות היוצרים או קבוצות יצירה שפועלות למען מטרות חברתיות- כמו לדוגמא "גרילה תרבות", "ערס פואטיקה", "קולנוע בית העם" ו-"משוררים לימין ישראל". גם אני מרימה בקרוב ערב הקראה שנקרא "שירה לשם שינוי" בבר קיימא, שירה מחאתית העוסקת בשינוי התודעה. יש, מי שקנו כרטיס טיסה לברלין, בתקווה ששם, במדינה בה תקציב התרבות קצת יותר רציני, אולי יוכלו להתקיים ולבטא את עצמם. ויש, מי שהחליטו לוותר על עצמם כיוצרים ופשוט נשאבו למרוץ העכברים. מה היה קורה אם אותו גבר בן 47 שהתאבד היה מתחיל להכיר את המקומות היצירתיים שבתוכו? לא הכרתי אותו, אולי דווקא כן היה לו "תחביב" יצירתי, שהיה יכול להפוך למקור פרנסה לגיטימי.
ערב אחד, ישבתי עם החבר שלי לשעבר, צלם במקצועו, מול אתרים לחיפוש עבודה- כששנינו כבר מתוך הייאוש המוכר היינו מוכנים להסתפק גם בעבודות שהכי לא קשורות למי שאנחנו כיוצרים, גם עבודות במשכורת נמוכה וזכויות עובדים שלא קיימות. ופתאום קפץ לי שיר לראש. לשיר הזה קוראים "עבודה נורמלית". אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להצליח להוציא את השיר הזה לאור- מפיקה כרגע את אלבום הבכורה שלי, על כל ההוצאות שבו. עובדת כמזכירה במשרד עורכות דין, עבודה נורמלית, כדי להתקיים. לפעמים מתלבטת, אולי לנסות את ברלין, כמו כמה מחבריי. אבל קצת מקווה, שליצירה בארץ יחזור להיות מקום מכובד וראוי.
מה שמשמח אותי ומעודד אותי אלה ניצנים של מרד במצב הקיים- למשל הקבוצה החדשה שקמה השבוע "שוטף + 30 תשלם לאמש'ך", קבוצה שמוחה על מוסר התשלומים הנמוך במשק ובכלל זה גם למוזיקאיםות, זאת התחלה.
הכותבת היא מוזיקאית בתחילת דרכה, פעילת המחאה החברתית, בוגרת תקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים ועיתונאית עצמאית. אפשר למצוא אותה ועדכונים על המוזיקה בדף הפייסבוק "ארנבת"