אני פותחת את עיני ומתעוררת בעצלתיים, תחושה של רצון לקום יחד עם רצון להישאר במיטה אופף אותי, מצד אחד אין לי כוח להתמודד עם עוד יום חדש במשרד ומנגד יש לי רצון עז להתחיל כבר את היום הזה.
היום תורי לקחת את הילדים למסגרות, אני מודה לאל על זה, מעט זמן עם היקרים לי מכל.
אני מנשקת אותם נשיקת "עורו הגיע כבר הבוקר", הם נמתחים כמו מסטיק במיטותיהם, ורודים וחמימים מהשינה, מחייכים את חיוך האמא איזה כיף שאת כאן ונותנים לי חיבוק ונשיקה חזרה. זה מחזיר אותי באחת למציאות שלי, למשפחה שלי, למה שחשוב באמת.
אני כל כך עסוקה בלהתארגן איתם שכל מחשבה אחרת לא נכנסת לי לראש וטוב שכך.
זהו, אנחנו כבר בדרכנו לבית הספר ולגן.
אחרי שאני מורידה את הקטן, נשאר הגדול, בדרכי לבית הספר אני פוגשת על דרך הגישה לכיתה עוד הורים ממהרים כמוני, אני לא יכולה לסבול את הליכת הבוקר הזו, הורים צבועים וממהרים מהנהנים לשלום במקרה הטוב או מביימים שיחה לא אמתית עם ילדיהם על מנת להימנע מקשר עין עם הורה אחר… עברתי את זה כל כך הרבה בתקופה שהייתי מובטלת, אז גם לא השקעתי בלבוש ובאיפור כמו עכשיו, הייתי יוצאת מהבית עם שמלה פשוטה וחיוך והדקות שהייתי פוסעת על דרך הגישה לכיתת הבן שלי היו נראות כמו נצח, הורים ממהרים, מחייכים, מהנהנים, שופטים, הצביעות במיטבה!
היום אני לבושה ומאופרת בקפידה, המבטים השופטים תמהים עכשיו מה קרה לי, אני מרגישה את העיניים בכל מקום ומקום בגוף, אני בטוחה שמאחורי גבי מדברים עלי, נו, אולי היא כבר עובדת, היא סוף סוף נראית כמו בן אדם, לא כמו ילדה בת 12 שיש לה ילד בן 6.
אני מנסה עד כמה שאפשר לזרז את בני ולהיכנס לכיתה, מריחה את ריחו המשכר של הילד שלי שואפת עוד קצת מהתום הזה ומהדבר האמיתי הזה, נושקת לו לשלום ויוצאת לדרכי…
בדרך אני מגבירה את המוזיקה לפול ווליום, אין לי כוח להתמודד עם המחשבות שלי, ברדיו מתנגן השיר של דפש מוד Free Love , זה מזכיר לי מייד את בעלי היקר ואיך התנגן השיר הזה לאורך חברותינו ושהיה כל כך משמעותי עבורינו, באמת שאהבנו מאוד והשתדלנו לתת אחד לשנייה אוויר לנשימה..
אני מגיעה למשרד ופותחת את הלפ טופ, שם נחות להן כבר 2 הודעות, יריב המנכ"ל רוצה לקבוע עמי פגישה בהקדם האפשרי על מנת שנתחיל לעבוד על תוכנית העבודה השנתית.
והודעה מתומר, אני פותחת אותה באחת, הי נועה הוא כותב, היום אני פנוי לצהריים, אז אם בא לך, את יותר ממוזמנת להצטרף.
אני מחליטה לענות על ההודעות. עם יריב קבעתי מיידית פגישה למחר, אחרי שהיום החלטתי שאני אכתוב את המתווה הראשוני של התוכנית שאני רוצה להוציא לפועל, תמיד כדאי להיות מוכנה לפגישה במיוחד שהוא בונה עלי כנראה הרים וגבעות. אני אשתדל להחזיר אותו לקרקע בפגישה הזו, אבל יותר חשוב שהוא יבין מה אני מתכננת לחברה וישתף איתי פעולה ובשביל זה אני אצטרך לעבוד קשה היום, קשה כל כך שאולי לא יהיה לי בעצם זמן לצאת לארוחת צהריים…
זה מסתדר לי נפלא עם הרצון שלי לסרב לתומר, הארוחה הזאת באמצע היום עלולה להרוס לי את הריכוז וקו המחשבה ועלולה להכניס אותי "לסרטים" לא רצויים, באתי לעבוד ולכן כדאי שאתמקד בעבודה ואהיה כמה שיותר מקצועית.
אני מחליטה לא לענות עדיין למייל ובמקום זה שלא כהרגלי ללכת לשתות קפה, אני זקוקה למשהו חזק שיחזיק אותי היום, אני בד"כ טיפוס של תה, אבל משהו באדי הקפה ובריחו בכל המשרד והכי חשוב ביכולת שלו להחזיק אותי ערה ומפוקסת לאורך כל היום גורם לי לקום ולהכין לי אחד.
אני מגיעה לפינת הקפה ומגלה שישנה התקהלות קטנה שם, מסתבר שאחד העובדים חוגג יום הולדת.
מאיה המקסימה מהקבלה קולטת אותי ומיד מזמינה אותי לחגוג עם כולם, היא מצביעה על העובד שחוגג ואני נגשת לברך אותו בברכת מזל טוב. אני מנסה להגיע למכונת הקפה וקולטת בזווית העין את תומר, הוא מחייך אלי את חיוכו המהמם ואני שמה לב שהוא סוקר אותי במבטו ועיניו נהיות מצועפות, אני לא יכולה שלא לסקור אותו גם כן תוך כדי לגימת קפה והשתתפות בחגיגות יום ההולדת.. הסיטואציה מאפשרת לי לסקור אותו באגביות כזו שלא ברור על מה בדיוק אני מסתכלת.
הוא לבוש במכנס ג'ינס שחור, חולצה לבנה ארוכה מחוייטת ומכופתרת שהוא קיפל את שרווליה עד למרפק, מראה רשמי אבל מעט מרושל, הוא נראה יפה תואר וצעיר והכריזמה הזו שנשפכת ממנו, לעזאזל אני לא מצליחה להתעלם ממנו, אני מקווה שהוא לא שם לב בתוך כל ההמון.
אירוע יום ההולדת הולך ומסתיים והאנשים מסביבי מתחילים לפרוש לחדריהם, אני מחליטה גם כן לחזור לעיסוקיי וכשאני כבר קרובה לחדר אני מרגישה את תומר מאחורי, הוא אומר לי נועה, ראית את המייל? את באה לצהריים?
אני אוספת את עצמי ומשתדלת להסתובב אליו במראה הכי נונשלנטי שאני מצליחה להמציא, ועונה לו שאני לא בטוחה, כוון שאני די עמוסה.
הוא מצידו אומר לי שהוא מבין לגמריי, שוב עם החיוך הזה שלו ומציע שבכל זאת אגיע, כי את יודעת, הוא צוחק כדאי שתאכלי, אחרת איך יהיה לך כוח לכל העומס הזה..
אתה צודק, אני מחייכת ובכל זאת יכול להיות שאחטוף משהו ואוכל במשרד, בכל מקרה, תודה רבה על ההזמנה.
אני אוספת את עצמי ונכנסת למשרד, פותחת את המחשב ומנסה להזמין לי משהו קטן לאכול דרך מערכת הזמנת האוכל שמאיה הכירה לי אתמול.
אני מתקשה להחליט מה לאכול במיוחד לאור העובדה שאין לי תיאבון בכלל, הקפה שאני ממש לא רגילה לשתות נותן את אותותיו בדמות בחילה קלה והמבטים הספק אלי ספק לסביבה שתומר נתן לי ואני נתתי לו מתחילים להעיק לי על הבטן.
אני בכל זאת מכריחה את עצמי להזמין לי משהו לאכול כי גם אני יודעת שאחרת לא יהיה לי כוח להמשיך את היום הזה וגם היום אחה"צ אני אחראית על הילדים ולוקחת את הגדול לחוג..
אני מצליחה להזמין לי ארוחה ושוקעת לתוך העבודה הרבה שממתינה לי, חשוב לי מאוד להצליח ולעשות על יריב רושם טוב, זה ה"מאני טיים" שלי, זה יותר בשבילי מאשר בשבילו, בכל ימי האבטלה שלי הצלחתי להרוס ולרסק את מעט הביטחון העצמי שגם ככה בקושי היה לי, הרגשתי כל כך אבודה ומיואשת שהתחלתי לערער בעצמי וביכולותי.
עכשיו זה הזמן שלי להוכיח אחרת לעצמי ולסביבה ולהוציא פאקינג מצגת מהממת שיריב "ישפריץ ממנה ניטים", ואפילו אם הוא לא יסכים לחצי ממה שיש לי להציע הוא לפחות יתרשם.
וחוץ מזה זו הזדמנות מצויינת להתעסק בעיקר (בעבודה) ולא בתפל (בתומר), וזהו אני מכריחה את עצמי לשבת ולעבוד.
המשך יבוא…