בסיבוב הראשון שהיה לי עם א', נראה שהיינו די מקבילים מהבחינה של תחומי העניין והאידיאולוגיות: עוסקים במוזיקה, בהפקות, נהנים מהופעות חיות, יודעים ליהנות מהחיים התל אביביים. זה גם היה שלב שלאחר כמה שנים של טבעונות קפדנית, בערך כשנה חזרתי לאכול מוצרים מן החי. התנדנדתי. ההתנדנדות הזו הייתה קשורה לא רק לטבעונות- זה היה קשור ליכולת שלי לעמוד מול גבר מקסים, שרמנטי, ששולט בסביבה שלו, ולא רק מולו- מול כל העולם שחייתי בו, לומר את דעתי בלי להתנצל. לעמוד על שלי. בעיקר התפשרתי, העיקר להמשיך למצוא חן. למרות שלא היינו זוג רשמי, חיינו ביחד ביום יום, בדרך הזו.
גם המודעות שלי אז הייתה מוגבלת. אומנם הייתה לי מידה רבה של סקרנות והבנה לגבי המתרחש בחברה ובכלכלה, אבל שום דבר לא ישתווה למה שקרה לי בקיץ של 2011. הקיץ הגדול של מחאת האוהלים.
בשלב הזה, כבר לא היינו ביחד בערך שנתיים. פה ושם התראינו, כבר היו לנו מערכות יחסים חדשות ואחרות.
כשהתחילה מחאת האוהלים בכלל לא הייתה לי זוגיות.
התגייסתי למהפכה. גם אם עדיין הקפדתי ללכת לעבודה ביום, כדי לשמור על איזו מידה של שפיות, עדיין עשיתי כמיטב יכולתי להיות פעילה מרכזית, נוכחת. כשהחלה לגבור הנוכחות התקשורתית ועמה הצורך להביע בקיאות במתרחש ברמה הפוליטית והכלכלית- זה היה השלב להתחיל לקרוא, מדי יום ביומו, את כל עיתוני הכלכלה לארוחת בוקר. הרגל שלא היה שגור אצלי לפני כן. אני מניחה שזה קרה לעוד צעירים וצעירות רבים כמוני, שלא הסתפקנו רק בהשמעת הזעקה- שהיא בהחלט חשובה ואמורה להספיק- אלא גם רצינו להסביר את עצמנו היטב. רצינו שתהיה לנו השפה הנכונה והמונחים הנכונים בפה. בין שאר הפעילויות שלי במאהל רוטשילד, הייתי אחראית על הפעלת הרצאות של המכללה החברתית-כלכלית במרכז השדרה, שהיו חינמיות לכל עוברי ועוברות האורח, הרצאות של מיטב הכלכלנים, האדריכליות, המשפטנים…
ניסיתי כמיטב יכולתי להסתכל על שד' רוטשילד כעל מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, שלמרות שלל ההבדלים בין המחאות השונות שבאו להתמקם שם ולהשמיע קול- יבואו כולם ויעשו יחד קבלת שבת, של כל זרמי היהדות. יבואו לאסיפה הציבורית, ישתפו פעולה ויתאמו זמנים ביניהם כדי שהציבור יידע על זה ויוכל לבוא בלי שהפעילויות תתנגשנה. מזכירת המהפכה.
מחאת האוהלים תמה, אבל לא המחאה עצמה. גם בשנתיים שלאחר האוהלים, המשכתי להיות פעילה מרכזית, אבל עם הזמן שמתי לב כמה השתניתי. כמה נעשיתי מודעת יותר, ולעומק, לכל כך הרבה מצוקות חברתיות וכלכליות. התחלתי להכיר מקרוב קבוצות שהיו מודרות ומרוחקות מחיי, למרות שאיני איזו עשירה שגדלה בשכונת פאר, בסך הכל בת למשפחה הרוסה מקריית יובל, עדיין ממרכז תל אביב היה קשה לקלוט לעומק את המתרחש כמה רחובות משם בדרום העיר. כשהכרתי ונעשיתי חברה טובה לכל כך הרבה פעילים ופעילות מכל כך הרבה מקומות ודרכי חיים (אני מנסה להימנע מהמילה "מעמדות" אבל לצערי המילה הזו אמיתית בחברה שלנו)- השפה שלי השתנתה. האוכל שלי השתנה. הצריכה שלי השתנתה. הראייה שלי את העולם השתנתה. וכן, איתה גם הזוגיות.
הגיע א' אחר. למעשה, היום עליי להשתמש עבורה במילה "אחרת". צלמת שתיעדה הרבה מרגעיי במחאה, ולימים הפכה לבן/ת הזוג שלי. אם יש מישהי שהפכה אותי למודעת לקבוצות השונות והמורכבות בחברה הישראלית- זו היא, שברגישותה הרבה הפגישה אותי עם אותן קבוצות, גם משום שהיא עצמה חלק מהן. בעיקר, ההיכרות המעמיקה עם הקהילה הלהטבפא"קית, על המטרייה עשירת הגוונים שבה.
היא עצמה- ג'נדרקווירית ביסקסואלית. חלקתי עימה הרבה מאוד מהאידיאולוגיות שהפכתי אותן לטבע השני שלי. אומנם ברחובות היה נדמה שהמהפכה הולכת ודועכת לתוך מרק עבש של ציניות ואדישות, אבל בחיים הפרטיים של רבים ורבות מאיתנו, המהפכה החלה להיות אורח החיים. כמו שאומר חבר יקר למאבק, "אל תנסו לגייס את הציבור, תהיו הציבור". במילים אחרות, אולי לא היה הרבה טעם בניסיון הראשוני שהיה לנו להצית את לבבות כל האנשים החיים כאן בארץ הזו. אלא להתחיל להתחבר לאור ולהפיץ אותו לאט לאט. גחלילית אחרי גחלילית.
התנסינו בשלל התנגדויות, גם מהמשטר וגם מאנשים, אבל המשכנו להיצמד לערכים שלנו ולמקסם את משמעותם: עברתי יחד עם א' לדרום תל אביב, לשכונת הארגזים. פיתחנו מתחם שבו התחלנו להתנסות בגידול ירקות באופן עצמאי. ניסינו להרים קבוצת מדיה קואופרטיבית שתאפשר לאנשי מדיה כמונו להתפרנס בכבוד.
בזוגיות שלנו, שנמשכה שנה וחצי, נראינו אולי הזוג הכי סטרייטי והכי "נורמלי" שיש, אבל בפועל הייחוד שלנו היה באורח חיים מאוד רדיקלי, שהתאים והסתדר. עד… שהרגשתי שאני צריכה משהו אחר.
אומנם עליי לרדד מעט את התמונה שהייתה מורכבת מהמון שיקולים רגשיים ואחרים, רק לצורך הפואנטה, אבל אחד השיקולים הרגשיים, שכעת אני מבינה אותו, היה שהרגשתי מחנק מסוים מהצורך להיות כל הזמן בסדר, כל הזמן להיות האקטיביסטית שלא נחה לרגע, כל כך הרבה פעמים הרגשתי אשמה אם אני לא יוצאת להפגנה, כל כך הרבה פעמים הרגשתי שלמרות כל הערכים והאידיאלים שהחזקנו- אנחנו מתקשים לגמור יחד את החודש, ומה לעשות- כל עוד השיטה הכלכלית והמשטר עדיין עומדים על תלם, כנראה שכמו זוגות רבים נידונו, אני וא', להיות עוד זוג שנפרד על רקע הקושי לשלם שכר דירה בזמן. לצערי, הרגשתי שהפכתי להיות הגבר בבית, המנהלת, שצריכה להחזיק את הכל בכוחות עצמי, כשכל מה שיכולתי לבקש זה שיהיה לי גבר-גבר, שינהל אותי, שארגיש לידו כמו… אישה.
עברה חצי שנה. א' הראשון חוזר עכשיו לתמונה, באופן אירוני בדיוק יום אחרי שא' הגיעה לקחת את שארית חפציה מהדירה שלנו. שיחות טלפון ופייסבוק, המון צחוקים, המון מתח מיני, הכל כאילו מעולם לא נפרדנו. אני מרגישה ממנו שהוא קצת השתנה, מעט התבגר: הוא כן רוצה זוגיות אמיתית. הוא כן רוצה שנחיה יחד, מדבר גם על לגור ביחד.
אבל גם אני השתניתי, מהותית: אני כבר לא אותה אחת שתצחק למראה סרטון סקסיסטי מחריד שהוא וחבריו הפכו לבדיחה קבועה. אנחנו מתווכחים, חצי בצחוק וחצי ברצינות (אצלי הרצינות, אצלו הצחוק) על העמדות שלי כלפי העובדה שהוא אוכל בשר ומתכנן לשים לי גופות במקרר. אומנם אני נמשכת מאוד למיניות שלו, לקסם הגברי שלו, אבל משהו בי מתכווץ כשאני שומעת ממנו מילים שכל פמיניסטית מתחילה הייתה אומרת לי להיזהר מהן. וכן, יצא לי לשוחח אתו ולגלות שלמרות שאין לו בעיה עם להט"בים, הוא לא רוצה לעבוד איתם "כי מישהו בסוף יחטוף מכות" ואם חלילה תפתה אותו טרנסית, "הוא יקרע אותה במכות" על זה שלא גילתה לו שהיא למעשה גבר. שיתפתי אותו שפספסתי הפגנה חשובה הערב, והוא ביקש בנימוס שלא אחפור לו על ענייני המהפכה.
אז להכניס אותו בחזרה לחיי? מצד אחד, אם אני מכניסה אותו חזרה לחיי, זה אומר שברמה כלשהי אצטרך להסכים, לקבל ולהכיל אורח חיים שונה לחלוטין משלי, שנוגד הרבה מאוד דברים שאני מאמינה בהם, ויבטל ברמה מסוימת את האמונה שלי, שהמהפכה מתחילה מהבחירות האישיות שכולנו עושים ועושות ביום יום. ואיזו מין בחירה זו, להכניס כזה גבר שוב לחיים שלי?…
מצד שני, חברים ומשפחה מעבירים לי את המסר שזוגיות כזו היא דווקא כן אפשרית. אולי אפילו הכרחית.
השכנים שלי סיפרו לי על זוגות רבים שהם מכירים שמצליחים להתמודד היטב עם ההבדלים ולקיים בית אוהב למרות הכל, למשל זוג של חילונית ודתי, זוג של טבעונית ואוכל בשר ועוד. אחותי בדיוק סיפרה על צעדי המו"מ העדינים והרגישים שהיא מנהלת עם בעלה כדי שיבחן יחד איתה את האפשרות לעבור לטבעונות. קבלה והכלה של הזוג כמו שהוא, או שינוי עדין ומתחשב… ומה יהיה המצב אצלנו?
משהו בי רוצה שיישאר לי המרחב האישי שלי, להישאר חזקה באורח החיים שאני מאמינה בו. אבל משהו בי כן מתאווה לסוג הזה של הגבר, שלמרות כל ההבדלים בינינו מושך אותי ומרתק אותי, דווקא בגלל שהחשיבה שלו כל כך חופשית מהאידיאולוגיות שהתיישבו עמוק בתוך חיי. אז על זה חברתי אומרת, שזוגיות כזו היא דווקא הכרחית בשבילי על מנת להיפתח לאפשרויות אחרות, ללמוד גמישות, הכלה, אהבה וקבלה אמיתיים.
אומרות, ש-"האישי הוא פוליטי". בהחלט. גם הזוגיות היא מראה מדהימה ליחסים שיש לנו, הקהילה האקטיביסטית והרדיקלית בישראל, עם שאר הציבור. זה סיפור אהבה מורכב, זוגיות כואבת עם עליות ומורדות. לפעמים מוכחשת מתחילתה. לפעמים צד אחד משתנה לנגד עינינו ועלינו לנסות לקבל את זה. לפעמים גם נפרדים, רק כדי לגלות שנפגשנו שוב בנקודה גבוהה יותר בספירלה, ללמוד עוד שיעור חשוב על מקומנו בעולם, על מקומנו כאן, על המקום שלנו בזרועות של א', יהיה זה אשר יהיה.
למרות ההחלטיות של התובנה הזו, שחלקתי עמכם ועמכן במגילה ארוכה זו, איני בטוחה שאני החלטית לגבי הזוגיות הבאה שלי. בכלל, לפני שא' חזר לתמונה אמרתי לעצמי שאולי אני פוליאמורית, אוהבת באהבה חופשית ללא מסגרות מקבעות ומחניקות. שאולי זו המהפכה הזוגית שאני מחפשת. ואולי זו גם המהפכה שאני מחפשת בעולם, עולם ללא גבולות מקבעים ומחניקים. בינתיים, יש בתוכי מישהי שרוצה להרים לו צלצול בשביל שיחה סופר מלוכלכת ולא פמיניסטית בעליל…