זה כבר לא סוד שהחיים מתחילים בגיל 40 ואימהות יחידנית, או איך שקוראים לזה היום באקדמיה ללשון, איננה עוף מוזר. אז פחות או יותר אני נמצאת בתווך של כל אלו. אחד הדברים שלא סיפרו לי או לא עודכנתי לגביהם זאת העובדה שמציאת בן זוג הפכה לסרט המשך בכיכובו של טום קרוז. ולאילו שלא הבינו בין השורות ? משימה בלתי אפשרית.
הימים הם ימי צנע, המיסים עולים להם בקצב שמיילי סירוס מורידה את הבגדים ואני מרגישה שאני משלמת ארנונה יותר גבוהה משכר דירה. אבל תמיד ישנו איזה קול קטן שחוזר ושר לי את המשפט אולי הכי שנוא במשפטי הדלאי למה שמצוטטים השכם וערב "החיים קצרים מדי" ועוד קלישאות מעייפות.
אז הלכתי למסעדה שכולם מדברים עליה. לקחתי חברה, העמסתי 3 כרטיסי אשראי וזאת במידה והראשון יקפוץ בקפיצת ראש דמויית מייקל פלפס ממכונת האשראי והזמנתי לנו 2 מקומות. לשעה תשע בערב.
לרוב תראו אותי בג'ינס שגדול עלי בלפחות מידה וחצי עם כפכפים שרכשתי ממוסא בשוק הכרמל. הערב החלטתי שהגיע הזמן להוציא את השמלה השחורה ונעלי ההתאבדות מן הנפטלין (דרך אגב, אני באמת לא יודעת מי המציא את עניין כדורי הנפטלין אבל אם אי פעם חשבו בממשלת ישראל להילחם באיראן בלוחמה לא קונבנציונלית, הרי שזה כלי נשק מאוד אפקטיבי שככל הניראה ישנה את פני המזרח התיכון לעד). במסגרת המייק אובר שהענקתי לעצמי גם דליתי מקופסת הפלסטיק מוצרי איפור שמאוד יתכן שמקומם הראוי הינו במוזיאון המדע ומרחתי די בשיטתיות חובבנית מייק אפ, צלליות ואודם.
הגענו למסעדה בשעה רבע לתשע. מרגע כניסתי הרגשתי שאני צריכה להחזיק לפחות פנס אחד טוב או לפחות לפיד. יצירת אוירה אינטימית אינה בהכרח אומר כיבוי האורות לגמרי וגישוש באמצעות נגיעה בשולחנות הסמוכים על מנת להגיע לשולחן שהזמנתי. דייט בחשיכה בזעיר אנפין. אבל ניחא. הגעתי לטעום את האוכל ולהעביר שעתיים עם חברתי הטובה בשיחה בטלה.
התפריט אמנם נשא אותיות בעברית אך שום מילה בו לא התחברה למילה שלאחריה וזה אכן ניראה מאוד מבטיח. בהחלטה רגעית ומהירה החלטנו להזמין את כל המנות שאין לנו שמץ של מושג מהן. כמו לונה פארק קטן לחך שלנו. כל מנה שיצאה מן המטבח נדמה היה כי הועתקה מתערוכה זמנית במוזיאון הלובר שבה תמונה אחת ייחודית מוצגת במרכז החדר עם חבלולים אדומים סביבה. עיניי היו עצומות בכל ביס וביס.
בקשתי להגיד תודה לשף שבישל את הארוחה. המלצרית הסתכלה עלי בחיוך כאילו מדובר בעוד מעריצה נלהבת. מסתבר שיש לו הרבה כאלה. היא פנתה לכיוון המטבח. לאחר מספר דקות יצא השף אלינו. כשהוא יצא והתקרב לשולחן, הכל התחיל לזוז באיטיות מופלאה. לא ראיתי דבר מסביב, רק אותו. היה בו משהו כל כך גולמי אך עם זאת מלא חשיבות עצמית . בלבל אותי לגמרי. לא יכולתי לדבר כי אם רק להסתכל אל תוך עיניו ולבהות בגופו שהיה בנוי לתלפיות. איבדתי ככל הנראה גם את יכולת הדיבור.
הוא התקרב לשולחן, והציג את עצמו. לחצתי לו את היד והודיתי לו על הארוחה הנפלאה. אני זוכרת שמלמלתי עוד כמה משפטים חסרי תוחלת. הוא דיבר על איזה משהו שלא הצלחתי להבין כי חייכתי הרבה. יותר מדי. ככל הנראה שלפתי כרטיס ביקור ונתתי לו. הוא הסתכל על הכרטיס, הסתכל עלי. חייך. התנצל שהוא צריך להיכנס חזרה למטבח ונעלם מאחורי הוילונות הלבנים שהתנופפו במסעדה.
אז נכון, חלקכן מהנהנות בראשכן מצד לצד, מדוע התנהגתי כמו ילדה בגיל הטיפש עשרה ? כי רציתי.
אבל הסיפור לא מסתיים כאן. הגעתי הביתה מבושמת קלות לקראת חצות וכמו סינדרלה התקלפתי מבגדי השרד, האיפור ירד והשיער חזר להיות אסוף בקליפס בצבע צהוב. אני מכורבלת מתחת לשמיכה, מזגן עובד והטלויזיה מראה עוד סדרה בשידור חוזר כאשר לפתע רוטט הסלולארי שהיה מונח בשידה הצמודה למיטה. האס אמ אס היה ממספר שאינני מכירה וההודעה פשוט הייתה :" באה לדרינק"? . לא הייתי צריכה לנחש יותר מדי במי מדובר.
עוד לפני בכלל שעניתי להודעה כבר רצתי לאמבטיה לפתוח את המים למקלחת זריזה. תוך כדי שאני מחזיקה מגבת ביד ומנסה למצוא את האיזון בין המים החמים והקרים, סימסתי חזרה " בכייף. איפה?". התשובה שלו הייתה בת שורה אחת והכילה את כתובת ביתו. או ? הנה לכן דילמה. או לא. תנסו לדמיין שהשעה קרובה לאחת בלילה, מחר יום עבודה עמוס ביותר והבטן שלכם מלאת פרפרים כמו בעמק הפרפרים הממוקם ברודוס, עוד אתר שלא ביקרתי בו.
המונית לפאתי תל אביב מעולם לא נסעה לאט יותר. רמזור ועוד רמזור. ואני יושבת במושב האחורי ושואלת את עצמי שוב ושוב "מה את עושה לכל הרוחות?" אבל השאלות גוועו והמונית עצרה מול הכתובת המיועדת. השעה אחת ושלושים לפנות בוקר ואני עולה במדרגות לביתו של השף. דפקתי בדלת והוא פתח לאחר עשר שניות. לבוש בג'ינס וטי שירט לבנה. הוא חייך והזמין אותי פנימה. דירת רווקים קלאסית ששוב, אין אור, אלא נר אחד. אחד. על השולחן. דולק. מוזיקת מועדונים מנגנת בווליום נעים ברקע. שתי כוסות של צ'ייסרים על השולחן בסלון צמודות לבקבוק וודקה והוא.
אני חושבת שרציתי פשוט להרגיש פחות אשמה אם אני אנהל לפני זה שיחת חולין ולו הבסיסית ביותר. משני צ'ייסרים ומסאז' בכפות הרגליים על הספה הענקית בסלון שלו, התקלפו הבגדים מאוד מהר. לא ידעתי שאני יכולה לצאת מג'ינס כל כך מהר. ולמשך 5 השעות הבאות, כן, חמש שעות, שקעתי במשהו שלא זכרתי כבר שקיים אצלי וזאת הנאה צרופה מתשוקת אין קץ לגבר שאני לא מכירה, לגוף שאת הריח שלו למדתי להכיר כל כך טוב בשעות הטרופות האלו, מסקס טהור , חייתי ופרוע שלא רצה להיפסק.
נשמע נפלא נכון ? זה היה באמת נפלא. מהמם, מרגש, זנותי, ספונטני ואני חייבת להוסיף את המילה "אבל" לכל המשפט האחרון.
ולמה אבל – כי לאחר שעליתי על מונית בשעה רבע לשבע בבוקר לביתי, מריחה כולי מאלכוהול, סקס, סיגריות, שמן תינוקות ואלוהים יודע מה עוד הבנתי שאני לא גבר. ואני לא יכולה לחשוב כמו גבר. ומה שעברתי עכשיו גם אם זה היה סקס בלבד, גרם לי לחשוב על אותו השף, לחשוב שאולי הוא יתקשר מחר, שאולי ניפגש עוד פעם, שאולי אפילו נצא לאיזה ארוחת ערב, ומה הוא חושב עלי, והאם קבועה לו פגישה עם איזה בחורונת צעירונת לערב הבא בתור ? כמות השאלות לא הפסיקה. והמגע והריח שלו על גופי לא ירד ימים לאחר מכן לא משנה כמה פעמים התקלחתי.
הוא נגע אצלי במקום די חשוף שנקרא הרצון לזוגיות.
זה נושא שלעיתים אנו מתביישות להגיד אותו בפה מלא אלא נוקטות בגישת "הנראה מה יהיה" בשביל לא להלחיץ את אותו זכר פוטנציאלי. לא שמעתי כמובן מאותו השף, אלא רק ראיתי תמונות שלו במדורי הרכילות בין השקה למסיבה ואיזה חתונה. הסתכלתי על התמונה שלו טוב טוב וליבי החסיר פעימה והשאלות הרגילות של עלו וצצו : למה לא אני? מה אני לא מספיק טובה בשבילו? – אז התשובה היא שזה לא קשור אלי ולקח לי זמן, תסכול וגם כמה דמעות עד שהייתי מסוגלת לכתוב את זה כמו שאני כותבת עכשיו ולהאמין במה שאני כותבת.
הרצון שלנו להיות חלק מתא זוגי הוא טבעי וניראה שהתחלנו נורא להתבייש בזה, להרגיש שאנחנו אולי לא ראויות, אולי אם נתנהג בצורה מסוימת שונה ממה שאנחנו רגילות או הרגילו אותנות הפעם זה יקרה ? אז הנה לכן ? אל תשנו מנהגים ולכו עם תחושת הבטן שלכן, כי כאשר הגבר שאתן צריכות להיות איתו יגיע, הוא לא יפחד להתקשר, להזמין ולחלוק אתכם את מחשבותיו.
הכי כייף ליהנות מארוחת ערב חלומית, הכי כייף לאכול קינוח מבלי לספור קלוריות ולהתקלח עם מסקרפונה מוקצפת אבל זה נשאר דביק ולמעשה גורם להרבה בחילה. קציפת פורצ'יני אולי טעימה אבל היא לא מחזירה טלפונים או אס אמ אסים ואולי היא רוצה מערכת יחסים יותר ארוכה מחיי המדף שלה, אבל לא בטוח שהיא יכולה.
חזרתי להסתכל על המקרר שלי בבית קצת אחרת : אולי לא תמיד ניראה במיטבו ולא מקשיב למוזיקת רוקנרול אבל הוא גם מכיל קוטג', מלפפונים ועגבניות. דברים שאני ממש לא רוצה לוותר עליהם כי הם הדבר שמקנה לי את היציבות בחיים.
מגדנות בוטיק הן נפלאות ומגרות אבל המחיר הוא יקר. רק אם אתן באמת יודעות להפריד בין המחיר השערוריתי של הגבינה לזה שאתן יכולות להרשות לעצמכן רק טעימה ולא להרגיש חרטה על זה, רק אם אתן באמת ובתמים יודעות לעשות את ההפרדה, תכנסו פנימה. אם לא, תחסכו לעצמכן את כאב הלב ולכו לבקר בסופר או רשת חנויות זולה אחרת.