אתמול פורסמו 2 טורים, על ידי שני גברים. האחד חילוני, השני דתי. שניהם, וגם אחרים לפניהם כמו יובל יועז מגלובס, מסמנים תחילתה של מגמה רטורית מעניינת: הפמיניזם כאויב העולם, הפמיניסטיות כבחורות שמסתובבות עם גיליוטינה קטנה בכיס למקרה שייתקלו בגבר תמים ברחוב והמון המון פחד מה יהיה ויקרה אם חלילה נקשיב לפמיניסטיות האלה. ומעבר לאותם טורים, הבחור הנוכחי שלי אף הוא הביע סלידת מה מההתעסקות האחרונה שלי בנושאי פמיניזם: "מה, את מהפמיניסטיות האלה ששונאות גברים?"…
הייתי צריכה לספר לו למשל על הסיסמא "הסכמה זה סקסי", כדי שיירגע טיפה.
לא רק הפמיניזם אלא גם מאבקים רבים לזכויות במהלך ההיסטוריה (שחורים, יהודים, להט"ב, בעלי חיים ועוד) חוו את המהלך הרטורי שבו הקבוצה השלטת מפנה אצבע לכאורה מפוחדת כלפי אותה קבוצה דורשת זכויות, ומסמנת את אותה קבוצה ככזו הרוצה להשתלט יום אחד על העולם ולהפוך אותו לנורא הרבה יותר ממה שהוא היום.
אז לפני הכל- נא לא לבלבל פמיניזם עם מיזאנדריה (שנאת גברים). למרות המילים הקשות הנדרשות בדיבור הפמיניסטי ומפעל השיימינג ההולך ומתפתח, יש לא מעט פמיניסטיות המנהלות חיי זוגיות עם גברים באהבה רבה וכבוד הדדי. הדוגמא המפורסמת ביותר בימים אלו זו הזוגיות של ח"כ מירב מיכאלי עם ליאור שליין.
הביטויים הקשים הקיימים בדיבור הפמיניסטי כלפי גברים, נובעים מהמון כאב, אכזבה ופחד, מהרבה מאוד נשים שחוו פגיעה ממשית מגברים, אם אלה היו אבותיהן, מורה בכיתה, מדריך בקייטנה, מציל בבריכה, חבר שהכירו במסיבה, הבוס ואפילו הבעל שהיה אמור להיות אוהב ומגן. אחרי כזו פגיעה טראומטית, בה הגוף חולל, הנשמה כואבת והדימוי העצמי הושפל מול החברה- מאוד לא קל לשים את הפגיעה הזו בצד.
הנטייה הטראומטית הזו, החוזרת ונשנית על עצמה בהיסטוריה האנושית במיליון דרכים, היא דווקא מאוד הגיונית: כל יצור חי מנסה להגן על עצמו. אז לאחר אותה טראומה, הגיוני שתיעשה הכללה כלשהי שתעזור לנו להגן על עצמנו טוב יותר בפעם הבאה, להיזהר משנה-זהירות מהסוג הזה של אנשים. במקרה של נשים, ומתוכן גם פמיניסטיות, משנה-הזהירות הוא מפני גברים. ולכן נוצרת ההכללה שהרבה פעמים מכאיבה לגברים שמעולם לא פגעו בנשים ולהפך, הם ג'נטלמנים אמיתיים, כאלה שבאמת יגנו על נשים במידת הצורך, כאלה שכן ניתן לתת בהם אמון והם בני ברית נפלאים.
אני בהחלט גם מכירה בעובדה שיש גברים שחוו פגיעה מנשים, לא בהכרח מינית אבל כן קיימות נשים שמסוגלות לפגוע, גם אמהות שפוגעות בילדיהן. אישית, אמי פגעה בי והזניחה אותי בילדותי, לאור מחלתה, ואבי פגע באחיותיי ואחי באלימות בשהייתה במשפחה, מה שהצריך שאגיע למשפחה אומנת. בתוך חברה כל כך עמוסה בכאבים ובטראומות, יש באופן מובן ביותר כאב ופחד מכל סכנה אפשרית.
הפמיניזם כולל בתוכו גם את הבקשה ליצירת מרחב חיים משותף שבו נוכל לחיות בבטחה ובאופן מוגן מפני אלימות וגם מבקש ליצור שיתוף פעולה שוויוני יותר במרחבי החיים והפוליטיקה. נכון, קיימת דרישה פמיניסטית לכך שנשים תהיינה שוות זכויות וייצוג במוסדות המדינה, למשל.
זה לא רק עניין של "בואו נכניס לשם נשים רק כי הן נשים". אישית, יש נשים שאני ממש לא מתלהבת מזה שהן ישלטו. אבל יש כאלה שהייתי מציבה אותן במקום הרבה גברים אחרים.
למה זה כל כך חשוב שנשים תהיינה חלק משמעותי מהמרחב הציבורי והפוליטי? מעבר לכך שאנחנו אחוז ניכר מהאוכלוסיה, לפעמים אפילו מתקיים רוב נשי בישראל, אנחנו צריכות נשים בשלטון שמבינות אותנו, את מה שאנחנו צריכות. גברים הרבה פעמים, לצערנו, לא מבינים אותנו. אתם גם מכריזים על זה לא פעם, שאין לכם מושג מה אנחנו רוצות. אז למה שלא תהיינה נשים, שמגיעות מקבוצות רבות ושונות באוכלוסיה, ויכולות להבין מה צריכה אם שכולה, מה צריכה נפגעת תקיפה מינית, מה צריכה אישה מזרחית הנתקלת באפליה, מה צריכה נערה לסבית שלא יודעת כיצד להתמודד עם הזהות שלה, מה צריכה צעירה ערבית הבורחת מאפשרות של רצח על רקע כבוד המשפחה?… אנחנו יכולות להוריד לכם את הדאגה הזו מהראש, למרות שיש פוליטיקאים גברים שהם מספיק רגישים ואנושיים כדי להיות מסוגלים להבין, מתוך היכרותם עם אימא שלהם, אחותם ובת זוגם- מה הפתרון הנכון. זה יכול לעבוד בשיתוף פעולה.
לא אתיימר לייצג מי מאחיותיי לשיח הפמיניסטי, כי יש הרבה מאוד דעות ומחשבות בתחום הזה. אך נראה לי שיש צורך בהסברה הזו על מנת לגשר, בעיקר בינינו לבין גברים שאינם אלימים כלפי נשים, גברים שבסך הכל חיים את חייהם עם נשים באופן שמכבד אותן, גברים שאולי יכולים להיות לנו בני ברית ביצירת מרחב חיים משותף שבו גברים ונשים חייםות ופועליםות באהבה, בכבוד הדדי ותוך תחושת בטחון.
בתמונה: הסכמה זה סקסי!
הכותבת היא פעילת המחאה החברתית, עיתונאית אזרחית, מוזיקאית יוצרת ובוגרת החוג לתקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים, ניתן ליצור קשר בפייסבוק בעמוד "ארנבת"